מידע מקצועי
הפרעת אכילה הינה הפרעה נפשית המורכבת מסימפטומים הסובבים התנהגויות של אכילה ופיצוי, דימוי גוף ותפיסה עצמית.
הגדרת קשת הסימפטומים כ"הפרעה", נוגעת מעבר למאפיינים הספציפיים של כל הפרעה והפרעה, במידה בה היא אכן "מפריעה" לתפקוד היומיומי התקין של הסובלים ממנה, ומשבשת אותו, הן בפן הנפשי והן בפן הגופני.
נשים רבות (וגם גברים, אך לגבי המגדר תופיע התייחסות בהמשך), מתייגות עצמן לאורך מעגל חייהן כסובלות מהפרעת אכילה כזו או אחרת. עם זאת, מרביתן, לצד עיסוקן האמיתי באכילה או בדימוי הגוף שלהן, מצויות באזורי ביניים, בהם נדבר על אכילה רגשית, שבה המזון הינו דרך לוויסות הרגשות נוכח אירועי חיים כאלה ואחרים. עבור נשים אחרות רבות אין זה המצב כלל, והן סובלות מהפרעת אכילה של ממש, המצויה בקצהו של הרצף שבין אכילה בריאה ובין מצב של חולי וסימפטומים חריפים.
הסובלות והסובלים מהפרעת אכילה, נתונים לסבל קיצוני ורב, לפגיעה אנושה בתפקודי הגוף ולמצוקה נפשית אדירה. הם סובבים סביב ציר פסיכולוגי הנע בין חווית שליטה לחוסר שליטה. הפרעות האכילה מלוות על פי רוב גם בהפרעות במצב הרוח, בשינויים קיצוניים במצב הרוח, בדיכאון ובחרדה, וכן בדפוסי התנהגות אימפולסיביים וקומפולסיביים, הצפים על רקע החרדה האופפת אותם. הנזקים הגופניים רבים ומגוונים, הבולטים שבהם הוא למשל הפסקת קבלת המחזור החודשי בקרב הנשים, נזקים רבים למערכות הלב והכבד, השיניים, השיער, העור ועוד. לבסוף, שמה הפרעת האכילה את הסובלים ממנה בסכנת חיים של ממש, כאשר הסטטיסטיקה הידועה כיום מדברת על שיעור תמותה מהפרעות אכילה הנע בין 10% ל־17% מהמקרים, אשר עולה ככל שההפרעה נמשכת זמן רב יותר.
האטיולוגיה המיוחסת לשורשן של הפרעות האכילה רחבה מאוד. חלק מהגורמים להפרעה מיוחסים למרחבים תרבותיים, קרי תרבות השפע המציפה אותנו בעשורים האחרונים, זו המניחה בפנינו למשל מגוון עצום של פיתויים בדמוי מזונות רוויי שומן וסוכר, אל מול עיסוק תרבותי עצום בדימוי הגוף, בקריטריונים נוקשים בתפיסת הגוף, הבאים לידי ביטוי למשל במידות הבגדים ההולכות וקטנות בחנויות הבגדים ובמראה שדוף הניצב מכל עבר בשלטי החוצות. לצד האטיוגוליה החיצונית, משך שנים רבות יוחסו להפרעות אלה גורמים פסיכולוגים פנימיים אשר הציבו במרכז הבמה את הקשר "אם-בת", או את היחסים בתוך המשפחה וצבעו אותם כפתולוגיים. כיום, קו מנחה הבולט מאוד בעשורים האחרונים, מקשר בין קיומן של הפרעות אכילה ובין היסטוריה של טראומה מינית, ידועה או בלתי ידועה, בעברם של הסובלים מהפרעות האכילה.
מרבית האנשים מזהים את הפרעות האכילה בהתאם לשמות הידועים הרווחים, בדמות אנורקסיה נרבוזה, בולמיה נרבוזה, הפרעת אכילה התקפית (binge eating) ואכילת לילה. אך האמת היא שאנחנו יודעים היום על סוגים ומופעים רבים עד מאוד של הפרעות אכילה, המכילים סימפטומים שונים, המערבבים בין הקטגוריות הידועות בספרי האבחון (ה-DSM). כמו כן, נהוג להתייחס להפרעות האכילה כהפרעות המאפיינות בעיקר נערות ונשים, וכן כמגיפה של המאה העשרים והעשרים ואחת. אני מבקשת להציע כי ישנם דווקא נערים וגברים רבים הסובלים מהפרעות אכילה, אך אנו, אנשי הטיפול והמחקר, טרם בדקנו מספיק את הקריטריונים האבחנתיים בקרב המגדר הגברי ולכן אין בידינו כלים מחקריים מספקים בכדי לזהות הפרעות אלה אצל גברים, אשר לעניות דעתי מגיעות עם מופע סימפטומטי אחר, למשל, בדמות ניפוח מסת השריר באופן אובססיבי או חרדה מסוגי מזון כאלה ואחרים והימנעות ממזון ספציפי. כמו כן, אני מבקשת להציע כי הפרעות האכילה אינן מגיפה של העשורים האחרונים, כמו שהמודעות אליהן בשיח הציבורי גברה וצפה לפני השטח.
נורות אדומות סביבנו המזהירות מפני קיומה של הפרעה ומצוקה ניתן לראות דרך ירידה חריפה במשקל, על פני זמן קצר יחסית, הכחשה מתמדת של תחושת רעב והעלאת תירוצים יצירתיים מדוע לא לאכול, שקרים לגבי כמות המזון שנצרכה, פעילות גופנית מופרזת ואינטנסיבית גם כאשר קיימת בעיה פיזית להתאמן, כמו פציעה (לעיתים עד כדי התמכרות), חיוורון בפנים ולעיתים התעלפויות, קשיים בקשב ובריכוז, אשמה, פחדים, כאב נפשי, פגיעה במוטיבציה לפעילויות מהנות, הימנעות מבית ספר או מהעבודה בגלל סיבות שקשורות למראה הגופני, נסיגה מתמשכת מיחסים וממצבים חברתיים, התבוננויות תכופות מהרגיל במראה, עיסוק בשקילה חזרתית, לבוש בכמה שכבות ביגוד בכדי לטשטש את הרזון והימנעות מאכילה בציבור.
הטיפול בהפרעת האכילה
הטיפול בהפרעת האכילה הנו טיפול מורכב, שכן הוא מחזיק את הגוף והנפש יחדיו ומחייב אינטגרציה והחזקה טיפולית של מספר גורמי טיפול, בהם לרוב: טיפול פסיכיאטרי, טיפול דיאטני וטיפול פסיכותרפי, כאשר ישנה חשיבות רבה לקשר צמוד בין המטפלים לאורך המסע הטיפולי. בעת שבמחלקות האישפוזיות הייעודיות לטיפול בהפרעות אכילה מושם דגש רב על הכחדת הסימפטום, בטיפול הפסיכותרפי משתנה המשנה הטיפולית. מאחר והפרעת האכילה הינה דרכם של המטופלת או המטופל לבטא מילים או מחשבות שלא נחשבו - דרך הגוף. נקודת המבט שלי (וכיום של גורמי טיפול רבים אחרים), ממקמת את הפרעת האכילה כמנגנון הגנה, אשר נבנה בכדי לשמור על המטופל/ת בפני תכנים לא ידועים.
לכן, אל לנו לבקש לקחת מהמטופלים את הסימפטום, עד שיוכלו להיפרד ממנו בדרכם, כאשר יחושו מוגנים מספיק, דרך העבודה הטיפולית.
המסע הטיפולי מבקש לחשוב ביחד מחשבות שטרם נחשבו ולחתור לאט, בהתאם למקצב הנפשי הייחודי של כל מטופל/ת, אל השורשים הנפשיים שעל גביהם היא התפתחה.
תקיפה מינית היא שם כולל לקשת רחבה של מעשים בעלי אופי מיני, הנעשים בניגוד לרצונו החופשי של אדם, ללא הסכמתו ושלא מבחירתו ו/או תוך ניצול חולשתו.
פגיעה מינית הינה חוויה טראומטית בעלת מאפיינים ייחודיים. השלכותיה עלולות לחלחל לכל תחומי החיים ולהזיק לתפקוד היומיומי של הנפגעים והנפגעות, גם שנים לאחר הפגיעה. פגיעה מינית מתבצעת בגוף הקורבן, ולכן גם כשהטראומה נותרת חסרת מילים, היא מקודדת בגוף, ומוצאת את ביטוייה בהפרעות סומאטיות רבות.
המושג פוסט-טראומה מורכבת, Complex posttraumatic stress disorder (CPTSD), הוגדר לראשונה על ידי גודית' לואיס הרמן, כותבת הספר "טראומה והחלמה", אשר עבדה שנים עם נפגעות תקיפה מינית. טראומה מורכבת נוצרת כתוצאה ממציאות של חווית חיים טראומטית מתמשכת (כמובן שלא רק על רקע פגיעות מיניות).
שלושה תסמינים מרכזיים מאפיינים את הטראומה המורכבת, והם דיסוציאציה (חוויות של ניתוק מן הגוף והתודעה), סומטיזציה (התפתחותם של סימפטומים גופניים, למשל הפרעת אכילה) וקשיים בוויסות הרגשי (למשל תנודות קיצוניות במצב הרוח). בנוסף, למרבית הסובלים מטראומה מורכבת, קושי חוזר ביחסים בינאישיים, בפרט באזורים בהם נדרש הפרט לבסס אמון בזולתו. קושי זה משליך על התמודדויות רבות קשות המלוות אותם בכל שטחי החיים, למשל ביכולת לקיים מערכות יחסים בעבודה, בצבא או במסגרות לימודים שונות לאורך הדרך, ופעמים רבות גם מול גורמי סמכות כאלה ואחרים ובמצבים בהם הם נתונים בפני ביקורת מצד האחר. לכן, פעמים רבות נוצרת פגיעה ביכולת להתפתחות מקצועית, המלווה לעיתים רבות בקשיים בהתפתחות הזהות העצמית באופן כללי. כמו כן, פעמים רבות נקשרת הטראומה המורכבת בשימוש בחומרים ממכרים, הפרעות אכילה, פגיעה עצמית, הפרעות חרדה, דיכאון, וסיכון גבוה יותר לבעיות בריאות רבות.
הטיפול בטראומה המינית
הטיפול בטראומה המינית נועד להעניק הכרה ותוקף לחוויות הטראומטיות, לסייע בהחזרת תחושה סובייקטיבית של ביטחון, לצמצם את הסימפטומים הפוסט-טראומתיים לממדים נשלטים, למשל על ידי הגברת היכולת לשאת רגשות הקשורים לזיכרונות הטראומתיים, תוך השגת חוויית שליטה בזיכרונות הטראומטיים כך שלא יטרידו ויפריעו לתפקוד.
הטיפול מבקש להבין את השלכותיה של הטראומה על כל רבדיה, לקדם תחושה של ערך עצמי חיובי, לסייע בכינון מערכות יחסים מיטיבות בעולם, להשיב למטופלת חוויית תפקוד שאבדה ולהשיג איכות חיים גבוהה יותר.
הפרעות אכילה ופגיעות מיניות הינן תופעות המצויות בעליה מתמדת, המגיעות כיום לכדי ממדים מגפתיים.
כך למשל, לפי הדיווחים הידועים כיום אחת מכל שלוש ילדות נחשפות לאירוע מיני לא רצוי ולא מותאם לפני גיל 18 ואחת מכל שבע ילדות עוברת גילוי עריות.
בשנים האחרונות החלה להתעורר מודעות גבוהה יותר בארץ ובעולם לקשר שבין פגיעה מינית בילדות ובין התפתחות של הפרעות אכילה. מגמה זו הלכה והתרחבה הן לאור מחקרים שהתפרסמו בתחום אשר תיעדו שיעורים גבוהים של קשר בין התופעות, והן בעקבות שיח ציבורי רחב היקף על פגיעות מיניות, שנתן יותר לגיטימציה למטופלות הסובלות מהפרעות אכילה לשבור את "קשר השתיקה" ולדבר בטיפול על פגיעות מיניות שעברו בעברן.
האם נכון להסיק שכל הסובלות מהפרעות אכילה עברו טראומות מורכבות בעברן? לא! חשוב שלא לעשות הכללות גורפות שעלולות לפגוע במטופלות מסוימות. יחד עם זאת, יתכן כי ההערכות שקיימות כיום ומגיעות עד לאחוזים של 70%-80% מעידות דווקא על שיעורים גבוהים יותר, משום שידוע כי חלק מהמקרים של פגיעות מיניות בילדות נשארים לא מדווחים. אנחנו יודעים שרבות מן מהמטופלות כלל אינן מדווחות על הטראומות שעברו, חלק על רקע הבושה והסטיגמה החברתית העוטפת את הפגיעה, וחלק מאחר והן פשוט מצויות בניתוק (דיסוציאציה) מן הטראומות הקשות שעברו ולכן אינן יודעות אותן, אך "מדברות" אותן ללא מילים באמצעות גופן.
באופן זה, ניתן לראות בהפרעות האכילה אופנות מובנת עד מאוד לביטויין של מצוקות נפשיות חריפות, נוכח פגיעות אנושות בגוף ובנפש. כך למשל, הפרעת אכילה יכולה לייצג חוסר רצון להתבגר ולהפוך לאישה, רצון להסתיר את הגוף הנשי תחת מעטה שומן, רצון למות, להיעלם ולהסתתר ורצון להקיא החוצה סוד גדול וגועל. כותבות פמיניסטיות רבות הציעו כי נשים משתמשות בגופן בכדי לבטא את הקונפליקטים הפנימיים שהן חוות וכחלק ממערך תגובה פרטי, נוכח תופעות בין אישיות, תוך נפשיות, פוליטיות וחברתיות. דוגמא לתופעות חברתיות מצויה למשל בנורמות ההופעה החיצונית של נשים, כאשר ניתן לראות כיצד במהלך פחות משני עשורים קטנה מידת הגוף המקובלת של נשים בשליש, דבר בעל השפעה ישירה על דימוי הגוף של נשים ושביעות רצונן ממראה גופן. ניתן לסכם, כי השילוב שבין טראומות אישיות ופרטיות ובין מגמות חברתיות רחבות היקף, הביאו להיות הגוף והמזון זירה לביטוי מסרים מורכבים מאוד.
לפי גור (2015), הסימפטומים של הפרעות האכילה מבטאים באופן מושלם את הדרמה של הפגיעה בגוף, את הדרמה של הכחדת הנשיות שהכזיבה, את הדרמה של טיהור הגוף והנפש מהגועל שדבק בהם, את הדרמה של הניסיון הנואש להשבת השליטה על הגוף שנפלש, נוצל והפך לחפץ, את הדרמה של הענשת הגוף ש(נ)בגד וחוּלל, את הדרמה של הרצון לשכוח את מעשי הזוועה, ואת הדרמה של הרצון לריפוי עצמי.
ביחס לנפגעות תקיפה מינית, קיימת חשיבות בהתייחסות לכל סוגי הפרעות האכילה כאל רצף אחד, אשר מצוי לצד שאר הסימפטומים הקשים מהם סובלות הנפגעות, כחלק מקשת של סימפטומים השייכים כולם להפרעת דחק פוסט טראומטית מורכבת = CPTSD, המאפיינת כאמור את נפגעות הטראומות המיניות בילדות.
הרצון להיות הורים, אימהות ואבות כאחד, מהווה חלק מזהותו האישית של האדם. רצון זה מקבל מקום נרחב ובולט אף יותר בחברה הישראלית, אשר מקדשת על רקע היהדות ועל רקע השואה את הילודה.
טיפולי פוריות
ילדים נתפסים כמי שמעניקים לחיים משמעות, מעורבות חברתית, ובשלב מאוחר יותר בחיים - מקור לסיוע ולתמיכה חברתית. הדבר בולט עוד יותר עבור נשים שכן חלק מהצפייה המגדרית מהן היא תפקיד האימהות. במקביל, קיימת הנחה חברתית שגוייה, לפיה הורות מצויה בהישג ידו של כל אחד שבאמת חפץ בה ואשר יתאמץ לשם כך, לצד התעלמות ממגוון סיבות לפיהן יש אנשים שנאלצים לוותר על ההורות.
בעיה בפוריות מהווה גורם לחץ וחרדה משמעותיים, והיא בעלת השפעה על האופן שבו האדם מרגיש כלפי עצמו, על מערכות היחסים שלו ועל פרספקטיבת חייו. לבעיות בפוריות השפעות פסיכולוגיות רבות, ביניהן פגיעה נרקיסיסטית על בגידת הגוף, חוויה של אובדן השליטה על תכנון החיים והמשפחה, תחושת דיסוננס ופער אל מול התפיסה העצמית הראשונית של האדם את עצמו כהורה, או אדם פורה, אשר מצריכה כעת שינוי בעמדות הפנימיות של האדם, וגורמת למתח הן בחיי הזוגיות והן ברמת הזוג מול הסביבה החיצונית, דרישותיה וציפיותיה של החברה והתרבות בה חיים בני הזוג.
התקדמות הרפואה בתחום הפוריות גובה לעיתים מחירים נפשיים גבוהים. מחד, נשים מסוימות בוחרות לעבור טיפולים קשים גם לאחר תקופות ארוכות של חוסר הצלחה בטיפולים קודמים ובכך הן סובלות מטראומה גופנית ונפשית. מאידך, נשים אחרות שבוחרות להימנע מהטיפולים הרפואיים, או מפסיקות אותם כעבור זמן חוות לחץ חברתי ואישי על כך שהן "לא הולכות עד הסוף". יש לציין שטיפולי הפוריות עצמם מהווים גורם למצוקה וללחץ. הם חודרניים, גוזלים זמן רב, גוזלים משאבים רגשיים, ומטלטלים את המטופלים בין תקווה לאכזבה וייאוש. במהלך הטיפולים, הפוריות (הכניסה להריון) נמדדת כל חודש מחדש בעת מועד המחזור החודשי של האישה, הופכת את תהליך ההמתנה לפריון למסלול של עליות ומורדות ומהווה מקור לדחק הגורם לרמות גבוהות של מצוקה נפשית, בקרב נשים וגברים כאחד.
נשים רבות סובלות בתקופה זו מהערכה עצמית נמוכה יותר, מדווחות על תנודות במצב הרוח ואף מצב דיכאוני המלווה פעמים רבות בחרדה. הן מדווחות על שביעות רצון נמוכה יותר מהחיים, מאשימות עצמן על אי הפיריון, מפקפקות בנשיותן ובמשיכה המינית שלהן. הן מדווחות על חווית אובדן הקשורה לאובדן האמון בגוף, תחושת העדר השליטה בעולם ובעתיד האישי והתאבלות על משאלות וציפיות שעלולות שלא להתגשם לעולם. גברים בתקופה זו, עלולים להרגיש חוסר אונים בניסיונם לנחם את בנות זוגן ותסכול על כך שהם לא מסוגלים לפתור את בעיות אי-הפוריות שלהן, ובמצב שבו אי הפיריון קשור אליהם, הם חווים פעמים רבות כישלון בגבריותם.
עבור שני בני הזוג מהווה בעיית הפיריון פגיעה במגוון שטחים בשגרת החיים, המייצרת מעמסה רגשית עוצמתית, ומהווה מצע להתפתחותם של סימפטומים נפשיים רבים. על רקע כל אלו מתעצמת חשיבותו של ליווי בטיפול רגשי לפני, במהלך ולאחר תהליך ההיריון והלידה. הליווי הטיפולי מאפשר להבין את החוויה הייחודית של האדם, הן על רקע עברו האישי, והן על רקע האתגרים העומדים בפניו במסע להורות המיוחלת, ובהתמודדויות שיפגוש בתוך ולאחר התהליך. הצורך בתמיכה, הכלה ומתן תוקף לרגשות קשים לגיטימיים המצויים מעל ומתחת לפני השטח בתקופה זו רב ומשמעותי.
לאור כל אלה, גם כאשר מושג היריון לאחר טיפולי פוריות, הוא הופך להיות מושא לדאגה ולחרדה אינסופית על רקע הסבל והמאמץ המצויים מאחוריי השגתו והפחד האימתני מאובדן ההיריון. במצבים אלה, ישנה חשיבות מכרעת בטיפול המלווה את התהליך.
מחקרים רבים בתחום ההתקשרות (attachment) מראים שינויים בדפוסי ההתקשרות בין אימהות לתינוקות לאחר כברת דרך זו.
הפלה הינה אירוע שכיח יחסית המתרחש בכ-10-25% מההריונות (תלוי בשיטת המדידה ובאוכלוסיית היעד). למרות הידיעה שאירוע כזה יכול להתרחש, נשים אינן מוכנות לו ולכן הוא מעורר תגובות פסיכולוגיות מסוגים שונים, ברוב המקרים תגובות של מתח, חרדה ודיכאון. הדבר נובע הן מהרכיב הטראומטי והפתאומי של ההפלה, והן בשל העובדה שהפלה היא אירוע של אובדן, שגורר לפיכך תגובות אופייניות של אבל ושכול. אובדן של ילד אשר טרם נולד עלולה להתפרש כאובדן של חלק מהעצמי וכסימן לכך שהחיים הינם דבר לא יציב ובלתי נשלט. בנוסף, העובדה שהריון ונשיות מחוברים באופן אסוציאטיבי זה לזה, עלולה להביא לכך שהפלה תגרום לירידה בערך העצמי של האישה.
באופן זה, כניסה להריון אחרי הפלה, גם תקופה ממושכת אחרי האירוע, מעוררת חששות וחרדות מוגברים, יחסית למצבי כניסה להריון ללא רקע של הפלה. נשים שחוו הפלה מצויות בחרדה מפני הישנות האירוע בהריון הבא, או אף חשש שלא יוכלו להביא ילדים כלל באמצעות הריון טבעי. כך, משפיעה ההפלה גם על חווית ההיריון הבאה על רקע החשש והחרדה המתעוררים ביתר שאת, מפני אובדן ההיריון. החרדה מתמקדת בשליש הראשון של ההיריון בו ההסתברות להפלה גבוהה יותר (מבחינה זו מדובר בחשש מציאותי שכן נשים שעברו הפלה מצויות בקבוצת סיכון לעבור הפלה נוספת בהסתברות גבוהה יותר). במקרים מסוימים נצפו תופעות של חרדה גם בשליש השלישי להריון, שם משמעותו הפסיכולוגית של העובר ה"כמעט תינוק" גדולה ומוחשית יותר.
נשים אשר חוו הפלה נמצאות בסיכון משמעותי לפתח סימפטומים של חרדה מייד לאחר ההפלה ועד חצי שנה לאחר האובדן. במקרים מסוימים נמצאה גם תגובת הימנעות מפיתוח רגשות והתקשרות (attachment) אל העובר שטרם נולד במהלך היריון לאחר הפלה.
שלל הסימפטומים וכאבי הנפש העוצמתיים הכרוכים בהפלה, קשורים גם לשבוע ההיריון בו התרחש האובדן, כאשר שיאם במצבים של הפלה בשבוע מאוחר בהיריון, אשר משמעותו, סיום ההיריון בלידה שקטה. במצב זה, ההפלה היא מקור לחרדה ואי וודאות גם לגבי האופן בו אנשים מדמיינים את משפחתם ואת עתידם שפתאום משתנה, וגם מקור לאבל ושכול על התינוק הספציפי שיכול היה להיוולד ואבד, אך כל אלו, מתעוררים כעת בעוצמה רבה הרבה יותר ומציבים את האישה ובן זוגה בסכנה ממשית לסימפטומים נפשיים גדולים ועוצמתיים אף יותר, המצריכים ליווי רגשי מיידי ואף ארוך טווח.
הריון
גם כאשר הכל תקין ומתרחש "על מי מנוחות", תהליך ההיריון בפני עצמו יוצר פעמים רבות מצבי מתח וחרדה וחשוב להבין את מקורם ואת המאפיינים הייחודיים שיש להם בזמן ההיריון לעומת מצבי חיים אחרים. מספר גורמים מרכזיים נמצאו כמשפיעים על חרדות בהריון, חלקם קשורים ישירות להריון: פחד מתהליך הלידה, פחד מהולדת ילד נכה או פגום, חששות לגבי המראה החיצוני במהלך ההיריון וכדומה. חרדות נוספות קשורות לחיים שלאחר הלידה: חשש משינוי הסטטוס בחיים וההתמודדות עם ההורות, שינויים בחוויה האינדיבידואלית של הנשיות ועוד.
מבחינה חברתית ותדמיתית, הריון נתפס מאז ומתמיד כאירוע חיובי בחיי האישה והמשפחה. זהו אירוע חיים מכונן המוביל לתפקיד חברתי חדש ורבים רואים לפיכך בהריון כתקופה אופטימית המביאה איתה רגשות נפלאים של רווחה וחוזק פסיכולוגי, או לפחות ניסיון התפתחותי נורמאלי וחיובי, בכללותו. התדמית החיובית הזו מנעה בעבר כנראה ביטוי של היבטים פחות נעימים של ההיריון. כיום ברור למדי שהריון הוא גם תקופה של משברים פסיכולוגיים וביולוגיים ושל תנודות רגשיות.
התקופה הסמוכה ללידה מאופיינת בפגיעות גבוהה להפרעות נפשיות חמורות כגון פסיכוזה ודיכאון חריף, בעוד ששכיחות הפרעות אלה במהלך ההיריון נמוך באופן יחסי. כאשר קיים דיכאון במהלך ההיריון, מדובר בד"כ בדיכאון חלש יותר בעוצמתו, שמתואר יותר כדכדוך ונטייה לתנודות במצב הרוח מאשר דיכאון קליני.
ממצאים אלו מורים שאין להתייחס להיריון כאירוע חיים פשוט. הוא כרוך בפחדים ספציפיים ומחזיק בתוכו סכנה לשינויים במצב הרוח וברווחה הנפשית, ולכן מצריך פעמים רבות ליווי וטיפול רגשי מסוגים שונים.
דכאון אחרי לידה
בתקופה המוקדמת שלאחר הלידה, מצויות אימהות טריות בפני מצבים מעוררי לחץ וחרדה בשל גורמים שונים, בעיקר חסך שינה והתמודדות עם הדרישות החדשות הכרוכות בטיפול בתינוק, וכן התמודדות עם לחץ סביבתי מוגבר ושינוי הסטטוס החברתי. חלק מהמאפיינים הללו משמעותיים יותר עם לדת הילד הראשון, אך חלקם אופייניים לכל הריון ולידה.
דיכאון לאחר לידה הוא דיכאון קליני משמעותי, המתאפיין בעוצמה גבוהה מזו המאפיינת תחושת דכדוך או תחושת דיכאון קלה.
שיעור תופעת דיכאון לאחר הלידה הינו 8-15% מכלל האימהות. כמחצית מהן עלולות לחוות הפרעה משמעותית בתפקוד אף שנה לאחר הופעת הדיכאון ואף יותר מכך. הסטטיסטיקה הגבוהה יחסית של דיכאון לאחר לידה לעומת דיכאון כללי באוכלוסייה, מעידה על הרגישות ועל קושי בעמידות ובחוסן הנפשי של נשים לאחר לידה.
המועדות לפיתוח סימפטומים של דיכאון לאחר לידה נוגעת לגורמים תוך נפשיים רבים בקרב האישה. נשים רבות מצויות בסיכון לפתח דיכאון לאחר לידה ביניהן, למשל, נשים שילדותן שלהן היתה בעלת גוון שלילי. עבורן, הולדת ילד חדש והתמודדות עם תהליך ההורות עלול לפתוח את הפצע הישן ולעורר תחושות עמוקות של כאב ודיכאון על חווית הילדות האישית השלילית. אם טרייה שנדרשת לספק טיפול חם ואוהב לתינוקה מתמודדת עם כאב נפשי עמוק כאשר היא עצמה חשה (במודע או שלא במודע) שטיפול כזה נמנע ממנה כילדה.
קבוצה נוספת הינה נשים עם ציפיות קיצוניות כלפי עצמן בחיים ובעבודה, אשר עלולות לפתח דפוס דומה כלפי עצמן כאימהות לאחר הלידה. בקרב נשים אלה ניתן לזהות פעמים רבות "קונפליקטים הקשורים בתלות". הצורך בתלות היא תכונה אנושית נורמטיבית, אך ככל שהאדם מתרחק מגיל הילדות נדרש ממנו (הן על ידי החברה והן מתוך עצמו) לצמצם את צרכיו בתלות באחרים. כך למעשה עלולה לחוש האם הטריה, דרך חוויית התלות האדירה של תינוקה כלפיה, כי היא נדרשת לוותר על צרכי התלות שלה. קבוצות סיכון בהקשר של קונפליקט זה היא נשים בעלות צורך גבוה להוכיח שהן יכולות להיות עצמאיות ולטפל בכל דבר בעצמן, לצד נשים החסרות תמיכה סביבתית וחברתית של מי שיטפל בהן - בין אם מדובר בבן זוג שעובד שעות רבות ולא נמצא בבית, בן זוג מנוכר, או אימהות חד הוריות ללא תשתית מספקת של תמיכה חברתית. אחד הרגשות העוצמתיים המתעורר בקרב נשים אלה בתקופת חיים זו הוא כעס רב ועצום לצד חוויות של חוסר לגיטימציה לכעוס, אשמה לגבי הכעס שלהן, או פחד מביטוי שלו. מורכבות נוספת הנלווית למצב זה, היא כאשר מוקד הכעס הופך לעיתים להיות התינוק עצמו, שכן הוא זה המסב לא מעט תוהו ובוהו בחייה של האם, גורם לה לחסך בשינה ובסיפוקים רבים אחרים עד אובדן כוחות, כמו גם זה ש"אחראי" על השינויים הרבים שעברה: שינוי גזרת הגוף, נטישת הקריירה ועוד. כעס זה הממוקד בתינוק עלול להגביר את תחושת האשמה ולהגביר את התפתחותם של מצבי חרדה ודיכאון, ולעיתים אף מופיע בליווי מחשבות טורדניות על חשש מגרימת נזק לתינוקן.
דיכאון לאחר לידה מהווה גורם לדאגה לא רק במונחים הנוגעים לרווחתן הנפשית של האימהות, אלא גם בשל הסיכון לפגיעה במערכת היחסים אם-תינוק ובתהליכי ההתקשרות (attachment), אשר מהותיים ביותר להתפתחותם הנפשית התקינה של תינוקות בשלב החיים הזה. איכות האינטראקציה בין האם לתינוק עלולה להיפגע בשל דיכאון לאחר לידה, מה שעלול לגרום לפגיעה ביכולתה של האם לספק טיפול רגיש ושוטף בתינוק. באופן זה, מעמיד דיכאונה של האם את התינוק בסיכון לקשיים בהתפתחותו הפסיכולוגית ולעיתים אף זו הפיזית.
הטיפול בדיכאון לאחר לידה
דיכאון קליני מטופל לרוב באופן תרופתי, דבר היוצר פעמים רבות קונפליקט בקרב אימהות מניקות סביב הצורך בהפסקת ההנקה. מחד, הפסקת ההנקה מאפשרת לצד הטיפול התרופתי גם הורדת עומס מהאם המצויה במצב נפשי לא טוב, וניתן כך לסייע לה להתמודד יותר טוב עם המציאות היום יומית, כמו גם לאפשר לסביבה הקרובה להחליף אותה בטיפול בתינוק במידת הצורך. מאידך, ההנקה היא גורם חשוב ביצירת קשר אם-תינוק דווקא בקרב אימהות הסובלות מדיכאון ואי תפקוד, והפסקת ההנקה עלולה להרחיק עוד יותר את האם מתינוקה, ולעורר בהמשך תחושות אשמה מוגברות. אלו הן החלטות לא פשוטות בפניהן ניצבים האם, המשפחה והצוות הרפואי. עם זאת, כמובן שעל הטיפול בדיכאונה של האם לעמוד במרכז הבמה ולהיות מטופל בכל אופן שנדרש, בכדי להביא להקלה במצבה הנפשי וליכולת תפקוד עבורה ועבור תינוקה.
כמו בכל מקרה של דיכאון קליני, גם בדיכאון לאחר לידה הטיפול היעיל ביותר הוא שילוב של טיפול רגשי לצד הטיפול התרופתי. הטיפול הרגשי נועד להעניק לאם תמיכה וליווי כלליים, אך במיוחד תמיכה חברתית וכן העצמה של תחושת המסוגלות ההורית, בכדי שתוכל להתפתח מערכת יחסים של התקשרות בטוחה בין האם לתינוקה. הטיפול ינסה לתת מענה לצורך בשיפור הקשר הנפשי והפיזי בין האם לתינוק ולהגברת איכות חייה של האם, עיבוד ועיכול ההבנות סביב מצב החיים שהשתנה זה עתה במעבר להורות, והגברת יכולות התפקוד של האם. חלק חשוב בטיפול באימהות שסובלות מדיכאון לאחר לידה הוא התחברות לחוויות הילדות המוקדמות שלהן עצמן והתמודדות עם תחושות מודחקות מתקופות מוקדמות יותר של החיים אשר משפיעות באופן לא מודע על התמודדותן כעת עם התפקיד ההורי החדש. ישנה חשיבות רבה וגדולה בהבנת הצורך הדינמי והמהותי של אימהות אחרי לידה להרגיש מטופלות ומוחזקות, ולא רק להוות גורם מטפל בעצמן. הטיפול הנפשי נכנס למשבצת זו כבעל החזקה נפשית משמעותית וקריטית עבור האישה בשלב זה של חייה