פרסומים מקצועיים

ביקורת ספרות

ענת גור

גוף זר: הפרעות אכילה, פגיעות מיניות בילדות וטיפול מותאם

עורכת: דבי אילון. הקיבוץ המאוחד, 2015, 368 עמ'.

ד"ר נועה גור-אריה
(היחידה לטיפול בהפרעות אכילה - מרפאה לברה"נ נתניה; מרכז 'חכמת נשים' תל-אביב; קופ"ח כללית - מרפאה לברה"נ רשל"צ).

מאי 2010, קפה דיסנצ'יק בצפון תל-אביב, המולת מכונות קפה ופטפוט. על השולחן - מים, קפה ושיח על הפרעות אכילה, טיפול בנשים ובחינת האופציה לעבודה משותפת. כך פגשתי את ענת, שמיד אעבור לכנותה 'גור', במפגש מרתק עם מחשבותיה, ועם מחשבות בלתי מנוסחות משלי. אפתח אם כן בגילוי נאות, ואספר כי כמעט 6 שנים עברו מאז אותו המפגש ומאז תחילת עבודתי כמטפלת בהפרעות אכילה במרכז "חכמת נשים" בניהולה של ד"ר ענת גור. היו אלה שנים של חיבור ומפגש מעשיר עם נשים, אשר לוו במפגשי הדרכה וסמינרים קליניים מעמיקים, מתובלים באין-ספור 'מפגשי מסדרון' אישיים ונוגעים, בתוך מרחב של עשייה פמיניסטית - מרחב להתבוננות מסוג אחר. היתה זו (ועודנה), תקופה מרתקת ומטלטלת עבורי, כזו המחברת מחשבות, מפרקת אותן, בונה אותן שוב ומדייקת אותן. שיאה נעוץ, בעיני, ביציאתו לאור של הספר "גוף זר", הכורך יחדיו מילים והיעדר מילים, ומעניק להן תוקף ובמה.

הספר "גוף זר" נולד מתוך עבודת הדוקטורט של גור (1), שעסקה בקשר בין התעללות מינית בילדות להפרעות אכילה מנקודת מבטן של הנשים נפגעות הפגיעה המינית, אשר סבלו מהפרעת אכילה. בספר חלוצי ומעורר השראה זה, חושפת גור את הקורא לעולם של תופת וייסורים של היות אישה בעולם הנשלט ברובו עד היום על-ידי ממסד גברי, פטריארכלי, תוך שהיא מצביעה במחקרה על קשר ברור בין פגיעות מיניות בילדות ובין סימפטומים של הפרעות אכילה בבגרות, המהווים חלק אחד בלבד מתוך קשת רחבה של סימפטומים ומופעים מהם סובלות נשים, אשר עברו פגיעה מינית בילדותן. גור מבקשת להראות כיצד "הפרעות אכילה בנות זמננו הן חוליה נוספת בשרשרת מתמשכת, שבה הנאנסות נותנות ביטוי למצוקתן באמצעות רטוריקה טרופה של גופן ושל נפשן" (עמ' 8). היא ממקמת את הפרעות האכילה על רצף היסטורי, אשר מתייג נשים כבעלות מופעי 'שיגעון', המקבלים אבחנה שונה כתלות בהקשר התרבותי, בציווי החברתי ובהתאם לרוח התקופה, החל מהעלאת המכשפות אחוזות הדיבוק על המוקד על-ידי אנשי הכנסייה בימי הביניים, דרך הרופאים של סוף המאה ה-19, שכלאו את הנשים ההיסטריות במוסדות סגורים, וכלה בממסד הפסיכיאטרי של ימינו, המעניק אבחנות מתייגות לאותן הנשים ואשר עושה שימוש בשיטות טיפול נוקשות, המתעלמות מן המקורות הטראומתיים של מופעי הנשים. גור מפנה את הזרקור לעבר מופעי הנשים ומבקשת להבינם כ"זעקת הבלתי ניתן לדיבור, אל אלה שאוזניהם אטומות מלשמוע" (עמ' 14). כך, לאורכו של כל הספר היא מפגישה אותנו עם עולמן הכאוב של שהם, נופר, אור, שחר, אילת, ערבה, יעלה, עינב, נטשה, טופז, בת-חן, שירלי, לירון, נגה, לילך, ליליאנה, דקלה, אורנה, מגי, כנרת, רעות וקורנית. נשים צעירות הסובלות מהפרעות אכילה, אשר היטיבו לתאר באומץ לב ובכנות מעוררת התפעלות את הפגיעות המיניות הנוראיות שעברו, ואשר השמיעו "קול שהיה צלול, ברור וביקורתי" (עמ' 14), ביחס למפגש עם גורמי הטיפול לאורך הדרך.

ספרה של גור מחולק לשלושה חלקים.

חלק ראשון עוסק ב"הפרעות אכילה, פגיעות מיניות בילדות והקשר ביניהן". הוא מונה שישה פרקים, בראשון שבהם מגדירה גור את הפרעות האכילה השונות, בהתאם למגדיר האבחנות הפסיכיאטרי (DSM-Vׂ), עוסקת בהיסטוריה של הפרעות האכילה, באטיולוגיה שלהן ובקשר שלהן למִגדר, בליווי הקשבה צמודה לקולן של הנשים המתאר באופן מפורט את הסימפטומים הקשים והמביישים של הפרעת האכילה שלהן, את פריצת ההפרעה, את אופן התייחסותן אליה, ואת מחשבותיהן ורגשותיהן ביחס למזון ולגופן. הפרק השני מתייחס לפגיעות מיניות בילדות "מכישוף והיסטריה ועד הפרעת דחק פוסט טראומתית מורכבת" (עמ' 25), וכולל תמונה קלינית של הפגיעה המינית בילדות, מבט היסטורי עליה ותיאור הכרוניקה של הפגיעות המיניות. בפרק השלישי עוסקת גור בקשר שבין פגיעות מיניות בילדות לבין הפרעות אכילה, תוך מבט אל הספרות המקצועית, סטטיסטיקות והסברים תיאורטיים וקליניים ולאחר מכן בפרק הרביעי מדברות הנשים על הקשר בין הפגיעה המינית שעברו להפרעת האכילה מזוויות שונות המאפיינות כולן את הפגיעה, לדוגמה "הפרעות האכילה כשפה מוסווית של סודות נוראיים שאין להביעם במילים". בפרק החמישי עוסקת גור בהפרעות האכילה בשירות הדיסוציאציה, תוך שמגדירה את רצף ההפרעות הדיסוציאטיביות, מראה את היווצרותן כחלק ממערך הגנה והישרדות של הנשים שנפגעו, ומצביעה על הפרעות אכילה כחלק ממנגנון דיסוציאטיבי המשרת את הנפגעת, וזאת בליווי דוגמאות מאלפות של הנשים המיטיבות לתאר את התופעה יותר מכל מידע תיאורטי. לבסוף הפרק השישי המכונה "הגוף ש(נ)בגד - הפרעות אכילה כקריאת תיגר על הגוף הנשי, על מין ומיניות" עוסק בנושאים כגון, גוף האשה בתוך תרבות גברית, הגוף כמקור לפגיעות, בושה, אשמה וגועל, הפרעות אכילה כהענשת הגוף, טיהור הגוף והנפש וביטוי של הגנה על הגוף בעקבות הפגיעה.

חלקו השני של הספר מציג "תמונת מצב של הטיפול בהפרעות אכילה ובפגיעה מינית בילדות". הוא מונה שני פרקים, שביעי ושמיני. פרק שביעי עוסק בטיפול בתחום הפרעות האכילה, בגישות הקיימות, בספרות המקצועית, בסיפורים קשים מנשוא של הנשים אודות הטיפול שקיבלו במסגרות הקיימות בארץ לטיפול בהפרעות אכילה, אשר לרוב התמקד בסילוק הסימפטומים של הפרעת האכילה, כלל מרכיבים אשר אינם מותאמים לטיפול בנפגעות פגיעה מינית ופגע באסטרטגיות ההישרדות של שורדות הפגיעה. בפרק השמיני מוצג הטיפול במסגרות לטיפול בפגיעות מיניות, סיפורי הנשים אודות הטיפול שקיבלו וכן המשגת המרכיבים המרפאים בטיפול מסוג זה.

חלקו השלישי של הספר, "דיאגנוזה חדשה וטיפול מותאם" מונה שלושה פרקים חשובים במיוחד. פרק תשיעי המכונה "נשים, שיגעון ודיאגנוזה חדשה" מחדד את הצורך בשימוש בהגדרה האבחונית של CPTSD עבור נפגעות פגיעה מינית בילדות, תוך התייחסות להפרעת האכילה כאחד מהסימפטומים של האבחנה. הפרק העשירי מתאר את המודל הטיפולי המותאם לטיפול ב- CPTSD ואת האתגר בטיפול בשורדות פגיעה מינית. לבסוף, בפרק האחד-עשר והמסכם, מובא חלק הארי של הטיפול המותאם עבור שורדות פגיעות מיניות הסובלות מהפרעות אכילה, תוך שימת הדגש על הצורך באינטגרציה בין תחומי טיפול המומחים בטיפול בהפרעות אכילה ובין אלה המומחים בטיפול בפגיעות מיניות.

בסיום הספר, מובא נספח ובו סיפורה של שחר המאגד בתוכו את כל מרכיבי הספר "הנוראות של גילוי עריות מידי האב בילדות, ההתעלמות וההזנחה של שאר הסובבים, הדיסוציאציה כמנגנון הישרדות חיוני, הדינמיקה של הפרעת האכילה והפונקציונליות שלה, האשפוזים במחלקה להפרעות אכילה בגיל ההתבגרות, הטיפול המשפחתי השיגרתי במחלקה, שאליו זומן גם אביה, העמידה מנגד, השתיקה וההשתקה של הפגיעה המינית גם לאחר שסיפרה עליה למטפלים, הקורבנות החוזרת הטרגית" (עמ' 331). הסיפור של שחר נכנס בעיני עמוק לבטן, מכווץ אֵברים ושורף בנשמה, "אבל יותר מכול, הסיפור מראה את הכוחות ואת יכולת ההישרדות מעוררי ההשתאות של שחר" (עמ' 331).

קריאה דקדקנית ברזי הספר חשובה, מומלצת בחום ואף הכרחית, בעיני, לכל הרואים עצמם שייכים למילייה הטיפולי. כל חלק בספר זועק, בתחושתי, להתייחסות, למרחב ולנגיעה. אפנה כעת לחלקים שלכדו במיוחד את תשומת ליבי ועוררו את מחשבותיי.

להביט לסטטיסטיקה בעיניים, להסכים לראות קשר ולהתעורר מדיסוציאציה.

תחילת המסע נעוצה, בעיני, במוכנות 'להביט לסטטיסטיקה בעיניים' ולהכיר בשיעורים המדכאים של פגיעות מיניות בעולם. כך, בפרק השני בספר, עוסקת גור באפידמיולוגיה של פגיעות מיניות בקרב נשים, אשר החלה לעלות לסדר היום המקצועי והחברתי בהשפעת הפמיניזם של שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20. היא סוקרת את הידע המחקרי הקיים ומזכירה לנו כי "ההערכות הן כי אחת מכל שלוש ילדות נחשפות לאירוע מיני לא רצוי ולא מותאם לפני גיל 18 (2, 3, 4, עמ' 54) ואחת מכל שבע ילדות עוברת גילוי עריות (5, עמ' 54)... ברחבי העולם ההערכה היא כי אחת מכל ארבע בנות ואחד מכל חמישה בנים עוברים התעללות מינית" (6, עמ' 54).

פרק זה פורש בהרחבה את התמונה הקלינית והנזקים החמורים שנגרמים לקורבנות פגיעות מיניות בילדות, אשר מתבטאים בכל היבטי הארגון הפנימי של השורדות הבוגרות: הקוגניטיבי, הרגשי, ההתנהגותי וההתיחסותי, ואשר מגולמים בפסיכופתולוגיה קשה בבגרות. זו בתורה זוכה גם היום ל"אבחנות עיוורות למקורות הטראומתיים, המטילות דופי אישי בקורבנות וגורמות לפתולוגיזציה שלהן" (עמ' 59). כך מאובחנות נשים באופן מסורתי כסובלות מתחלואה כפולה (לרוב נמצא, למשל, ברשימת האבחנות גם את התיוג של הפרעת האישיות הגבולית), כאשר הטיפול לו הן זוכות "מקוטע ואינו נותן מענה כוללני ומיטיב לריפוי הטראומה המקורית וקשת הסימפטומים הקשים שהם תוצאותיה הישירות והמובנות" (עמ' 20).

אז מה הקשר להפרעות אכילה? "זה ברור שיש קשר" אומרת עינב (עובדת סוציאלית במקצועה) ומוסיפה "לא חשבתי לרגע שאנשי מקצוע בתחום הזה לא מקשרים" (עמ' 83). גור מספרת כי "בשיחות עם הנשים בלט היעדרה של שפה לתיאור הקשר בין הפגיעה המינית להפרעת האכילה" (עמ' 82). כינרת "בטוחה שיש קשר" (עמ' 84) וליליאנה מוסיפה על הקשר כי הוא "ברור כשמש" (עמ' 84), תוך שדבריה מלאים בגמגום ובמחסור במילים לתיאורו. גור מסבירה כיצד ההתעללות המינית נמצאת מחוץ לטווח המילים ויכולת ההבנה וההמשגה של הקורבן וכי "בהיעדר מילים ובהיעדר מנטליזציה הילדה מתפרקת, מתפצלת, שוכחת, נע(א)למת" (עמ' 78). אז מקודדת הטראומה בגוף, ואת מקומה תופסים סימפטומים. גור גורסת כי הסימפטומים של הפרעות האכילה "מבטאים בצורה מושלמת את הדרמה של הפגיעה בגוף ובנפש, את הדרמה של הכחדת הנשיות שהכזיבה, את הדרמה של טיהור הגוף והנפש מהגועל שדבק בהם, את הדרמה של הניסיון הנואש להשבת השליטה על הגוף שנפלש, נוצל והפך לחפץ, את הדרמה של הענשת הגוף ש(נ)בגד וחולל, את הדרמה של הרצון לשכוח את מעשי הזוועה, ואת הדרמה של המאבק לריפוי עצמי" (עמ' 78).

אחד הממצאים המרכזיים במחקרה של גור היה כי נשים רבות, הסובלות מהפרעות אכילה, לא זכרו את הפגיעה המינית בתקופה בה הפרעת האכילה היתה אקוטית, וכי הפרעות האכילה עצמן משמשות בדרכים שונות כאמצעי להשכיח את הפגיעה. בפרק החמישי עוסקת גור בהפרעות אכילה בשירות הדיסוציאציה ומראה כיצד מתקיימים הסימפטומים של הפרעת האכילה כביטויים דיסוציאטיביים של טראומות מיניות, אשר לא עברו תהליך של מנטליזציה, לא עובדו וקורבנותיהן נותרו מנותקות מהן. זהו פרק משמעותי הקושר יחד את התופעות הקליניות ומחדד את האתגר עבור המטפל בהפרעות אכילה, שכן "בהיעדר זיכרון של הפגיעה המינית בילדות, לכאורה קשה להתייחס לטראומה ולטפל בה" (עמ' 112). גור מנסה להעיר אותנו מתוך מה שבחרתי לכנות 'הדיסוציאציה של המטפל', תוך דיון עמוק, הכתוב באופן יסודי ומובן, בתופעות הקליניות של הפרעות הדיסוציאציה ובהפרעות אכילה כאחד הביטויים שלהן. כל זאת בליווי צמוד של תיאורי הנשים, הממחישים באופן טרגי ומדויק את המתרחש בנפשן ובגופן.

הגוף, הגוף

הפרק השישי עוסק בגוף ש(נ)בגד ובהפרעות אכילה כקריאת תגר על הגוף הנשי, על מין ומיניות. אני מוצאת אותו כאחד מעמודי התווך של הספר בעודו ממקם את הפרעות האכילה "בצומת שבין היחס לגוף הנשי בתרבות גברית ובין פגיעות מיניות בילדות, המהוות קונקרטיזציה של החפצה ושימוש לרעה בגוף" (עמ' 153). גור מביאה מדבריה של סוזי אורבך (7, עמ' 151) לפיה "מידי בוקר מתעוררות מיליוני נשים בעולם המערבי, בודקות את הבטן שלהן ותוהות אם זה הולך להיות יום טוב או יום רע ביחס לאוכל. הן הולכות לראי והן ביקורתיות. הן מתכננות להתעמל, לרוץ או לעשות משהו כדי לשמר את הגוף שלהן. הגוף שלהן אינו משהו שהן אוהבות, מחבקות, אלא משהו לריב איתו, להתקוטט איתו. הן גדלו באווירה שבה חוסר שביעות רצון מהגוף וצורך לשנות אותו הם הנורמה" (עמ' 151). אורבך מסבירה כי מדובר בבעיה כה רחבת היקף עד שהיא נתפסת בטעות כמובנת מאליה, כאשר, "חרדת הגוף ושנאת הגוף מכרסמות בביטחון העצמי של נשים ונערות... המרגישות כך ביחס לגופן עקב העיסוק המופרז של תרבותנו בדימוי הגופני של האשה. דימויים ויזואליים לא ריאליים מוצגים ברחובות ועל צגי המחשב והטלוויזיה... דימויים שאין להם שום קשר למציאות" (7, עמ' 151).

עוד אני כותבת פיסקה זו, ועל מסך הטלוויזיה שלי בחדשות שישי בערב, מרצדת הסאגה השבועית שהטרידה מדינה שלמה, ובה הפסקת החוזה של הדוגמנית והשחקנית איילת זורר עם חברת 'גולברי' לטובת חוזה חדש עם הדוגמנית הצעירה ממנה ב-20 שנה, אסתי גינצבורג. מדהים, חשבתי לעצמי, שנת 2016, והדברים כה רלוונטיים, נוגעים, ומעוותים! גור מציינת, כי האנליזה הפמיניסטית מראה איך לאורך ההיסטוריה "נשים נתונות לדיכוי בתוך תרבות פטריארכלית בדרכים שונות, ביניהן החפצה והשפלה של הגוף" ( עמ' 150). היא מסבירה כי "אם מביאים בחשבון את הקושי של כלל הנשים בחברה גברית להרגיש בנוח ביחס לגופן ומוסיפים עליו פגיעות מיניות, הגורמות לפגיעות מיוחדת של הגוף שבו בוצעה הפגיעה, ניתן להבין את האפידמיה של הפרעות האכילה כמחלה נשית בת זמננו" (עמ' 153), ואני אוסיף, כי ניתן באופן זה להבין את ההיגיון הפנימי בסימפטומים גופניים הנוצרים כתגובה למעשים המצויים מעבר לגבולות ההיגיון.

"הפרעת האכילה גורמת לכך שככל שמצבך גרוע יותר פחות ופחות מוכנים לטפל בך" (נגה, עמ' 181). כך נפתחת ההקדמה לחלקו השני של הספר, הפותח בפרק שביעי, נוקב וביקורתי, המבקש לבחון את דרכי הטיפול במסגרות הקיימות בארץ לטיפול בהפרעות אכילה. מחקרה של גור עומד בקנה אחד עם מחקרים נוספים בתחום ומציג "תמונה קשה של אי התאמה מהותית בין הצרכים של הנשים, כפי שהן עצמן מתארות אותם, ובין דרכי הטיפול הנהוגות בתחום" (עמ' 185). גור מסבירה כי "מטופלות שסובלות מהפרעות אכילה מאתגרות את המטפלים משום שפעמים רבות הן נמצאות בסיכון גבוה לנזקים בריאותיים משמעותיים, עד כדי סכנת מוות. במקרים רבים קיימים אצלן עיוותים משמעותיים בתפיסת המציאות, הן מרדניות מאוד ומתקשות לשתף פעולה בטיפול. על רקע זה התפתחו בתחום גישות טיפול רפואיות סמכותיות שכרוכות בכפייה, בענישה, בחודרנות ובגבולות נוקשים כחלק מהחוזה הטיפולי" (עמ' 183).

חוויותיהן של המטופלות קשות ומטרידות, והן מיטיבות לזהות במדויק מרכיבי טיפול המשחזרים עבורן את הפגיעות שעברו, "החל באינטייק רב-משתתפים, המשדר למטופלת כבר עם כניסתה לטיפול שגם כאן לא מכבדים את גבולות הפרטיות שלה, וכלה בפרוצדורות חודרניות ואלימות של כליאה בחדרי רגיעה, קשירה והאכלה בכפייה" (עמ' 22). הביקורות הפמיניסטיות בתחום נוגעות בהתמקדות של הטיפול המוצע כיום בעלייה במשקל, בייצוב המשקל ובנורמליזציה של הרגלי האכילה, תוך שימת הדגש על גישות קוגניטיביות התנהגותיות ולא על המקורות הטראומתיים שבבסיס הפרעת האכילה. הנשים במחקר התייחסו במפורש לגישה זו של התמקדות בגוף כשיחזור של הפגיעה המינית, שבה "השתמש הפוגע בגוף הקורבן לסיפוק צרכיו, תוך התעלמות ממנה ומאנושיותה" (עמ' 192), והן מדווחות כי אף שפעמים רבות עלו סיפורי הפגיעה בטיפול, לא ניתן להם מקום ומרחב לדיבור. שהם אומרת "לא הרגשתי שהם מבינים אותי, לא הרגשתי שהם יודעים מה... מה עובר עלי... רציתי את העזרה, הייתי שם מסיבה מסוימת, אבל לא הרגשתי שממש מציעים לי את העזרה חוץ מלהעלות אותי במשקל" (עמ' 191), היא ממשיכה לתאר את יחסי הכוחות בטיפול "אם לא תעלי חצי קילו בשקילה אז את לא יוצאת הביתה, או את לא מקבלת זכויות מסוימות. או אם תרדי במשקל.. את תקבלי זונדה בעצם, או נוהל אנשור" (עמ' 195). מגי אומרת ש"יש איזה סיפור-1-, אבל זה לא שייך לכרגע, והם עסוקים רק באוכל" (עמ' 191). המטופלות מתארות תחושות קשות של חיבור לזונדה ופגיעה קשה בפרטיות, אפילו בכניסה לשירותים: "את כל היום בעצם בהשגחה, אין לך אפילו דקה לבד... כל היום את מול המדריכים, את לא יכולה לעשות כלום... אני לא צריכה לריב עם המדריכים..ואני לא צריכה שהם יאיימו עלי שאני יקבל זונדה" (עמ' 200). קריאת העדויות מורכבת וקשה עבורי, וכאן נדרש גילוי נאות נוסף, על ארבע שנים בהן הייתי מדריכה באחת מהמחלקות המדוברות לטיפול בהפרעות אכילה עת לימודיי באקדמיה. אני עסוקה בכך לאורך השנים, במה שהתרחש שם מבחינתי, במה שידעתי ובמה שלא ידעתי לנסח לעצמי ולהגיד לעצמי שאני יודעת. אני מופתעת מאוד מהפליאה שלי מהעוצמה שמתעוררת בתוכי, שהרי, גם כיום אני פוגשת מידי יום את הנשים הצעירות הללו עם משפטים דומים וקשים, על גבי קהילת תמיכה אינטרנטית-2-. איני יודעת כי חוויית הטיפול בלתי נסבלת עבורן? שכחתי? שכחתי מה עניתי הבוקר לאחת המתמודדות בפורום התמיכה? ואת הטיפול של אתמול אחה"צ בקליניקה? גור מסבירה כי "במקרים רבים חוברים הסודיות, הדיסוציאציות והקושי של המטופלות לדבר על הפגיעה המינית ועושים יד אחת עם נטייתם של המטפלים בתחום של הפרעות אכילה להתמקד בסימפטומים של הפרעות האכילה ולא לתת מקום לעיבוד הטראומות המיניות (עמ' 190). ואכן נדמה לי כי בעבודה עם נשים אלה, המטפלים פעמים רבות הופכים דיסוציאטיביים למתרחש. המחלקות והמרפאות הציבוריות מלאות באנשי טיפול טובים מן השורה הראשונה, מטפלים חכמים, חומלים, חושבים ומסורים, המושקעים שעות בטיפול במטופלות. חשוב לציין כי גם המטופלות במחקרה של גור ידעו לזהות את החלקים המיטיבים הללו והכירו בחלקים משמעותיים שפגשו לאורך הדרך, כברית טיפולית טובה, חיבור ואמון, שיתוף פעולה ומחויבות משותפת. אז מה קורה לנו בדרך? גור מפנה את תשומת ליבנו להתפתחות תחום הפרעות האכילה בתוך הממסד הרפואי-פסיכיאטרי, בו למטפלים ולמומחיות סמכות עליונה על פני קולם של המטופלים, זאת בשעה שתחום הטיפול בפגיעות מיניות התפתח בהקשרים של הטיפול הפמיניסטי, המתווה דרך של הדדיות ודמוקרטיזציה של יחסי הטיפול. חשבתי כיצד הפיצול בין התחומים הוא פיצול משמר דיסוציאציה. ומה יחבר שאלתי את עצמי? הקשבה עמוקה, כזו המישירה מבט לזוועות. עינב מספרת לגור כי חשה שהיא "זו שחינכה את המטפלת שלה לדבר על הפגיעה המינית" (208). נכון הוא הדבר שאנחנו לומדים מהמטופלים שלנו כיצד לטפל בהם, אם רק ניטיב להקשיב ואם נסכים להימנע מקבלה מיידית של "נהלי הממסד הרפואי" אליו רובנו שייכים, ונסכים שלא לדעת איך "נכון" לטפל.

"לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה שהשתמשנו בה כשיצרנו אותן"-3-.

הפרק האחרון והמסכם בספרה של גור נפתח בתבונתו עתיקת היומין של אלברט אינשטיין, דרכה מבקשת גור לחדד ולזקק את מחשבותיה לאורך הספר ביחס לטיפול המותאם בפוסט טראומה מורכבת, אשר אחד ממופעיה הוא הפרעות אכילה. גור גורסת כי "בקרב הצוותים המטפלים שוררת התנגדות רבה לדמוקרטיזציה ולהומניזציה של התהליך הטיפולי. ההבנה כי הסמכות העליונה על תהליך הטיפול חייבת להיות של המטופלים, ולא של המטפלים , מחייבת שינוי של דפוסי חשיבה עמוקים בקרב המטפלים" (עמ' 329). היא קוראת לחשיבה מחודשת על שירותי הטיפול בהפרעות אכילה והתאמתם למודלים ולעקרונות הטיפוליים בטיפול בפוסט טראומה מורכבת, המתבססים על "פילוסופיה של העצמה אישית והגדרה עצמית, גישה המייחסת חשיבות מרכזית לכוחות ולחוסן הנפשי של כל מטופלת... לאשה יש אוטוריטה על המשמעויות ועל הפרשנויות של היסטוריית החיים שלה, על הגדרת הצרכים וההעדפות העכשוויים ועל מטרות העתיד" (עמ' 297). אל מול מה שמכונה על-ידי המטופלות "המטפלים המהנהנים" קוראת גור למטפלים להיות "מאזינים אמפתיים, אקטיביים ומגיבים, וכמדריכים שמאפשרים למטופלות לדבר בפתיחות, לבחון ולעבד באופן תרפויטי רגשות של בלבול, בושה ורגשות אחרים שהודחקו או שהיו אסורים" (עמ' 297). הקריאה המרכזית של גור היא להפיכת המרכזים הטיפוליים ל"שירותים מכווני טראומה" בהתאם לגישות טיפול עכשוויות בעולם. גור חוזרת על עצמה בדפים אלה עם משנה סדורה אודות הטיפול בנשים, עקרונותיו וחשיבותו, במגוון אופנים, ומבקשת להעביר מסר ברור וחזק במטרה לחולל שינוי בטיפול בנשים הסובלות מהפרעות אכילה קשות. היא קוראת למטפלים "להצליח לזרוע זרעים של אנושיות, ריפוי וערבות הדדית בתוך האדמה החרוכה מבגידת סוכני החברה שבה אנו חיים" (עמ' 330).

סיכום ומחשבות מנוסחות: -4-"To think the unthinkable and to speak the unspeakable"

הספר 'גוף זר' הינו ספר חלוצי, פורץ דרך ומהווה תרומה משמעותית לעולם הטיפול בנשים. גור מיטיבה להעניק מקום, קול, מרחב ובמה לעדויותיהן הקשות של הנשים, תוך ששוזרת בתוכן את החומרים התיאורטיים והקליניים העדכניים ביותר של מיטב הכותבות הפמיניסטיות והמומחיות לטיפול בנשים, כדוגמת ג'ודית הרמן מחברת הספר "טראומה והחלמה", פיליס צ'סלר מחברת הספר "נשים ושיגעון" וסוזי אורבך, כותבת פמיניסטית וממייסדות המרכז לטיפול בנשים באנגליה ובארה"ב. גור גם ממקמת אותנו על ציר הזמן ההיסטורי של הטיפול בנשים, תוך סקירה מחקרית מקיפה המדגימה את שיעורי הפגיעות המיניות בקרב נשים הסובלות מהפרעות אכילה ואת הפרעות האכילה כסימפטום הישרדותי עבורן, המהווה חלק אחד בלבד מבין שלל הסימפטומים המאפיינים את השורדות, והיא מחדדת את ההכרח לעבור מדיאגנוזות מתייגות אל עבר האבחנה החשובה של CPTSD המשרטטת קוים לטיפול מסוג אחר. מהו 'הטיפול האחר' מעבר לעקרונות הרבים שמשרטטת גור? בעיני הוא ההסכמה לפגוש את חוסר האונים של המטופלות ולהסכים לשאת אותו ללא תנאים. ללא תנאי הכפייה של הטיפול הדיאטני, ללא תנאי ההכרח בטיפול המשפחתי שלעיתים מכניס לחדר הטיפולים את הפוגע, ללא טיפול פסיכיאטרי אם לא ירצו בו, ותוך הסכמה וכבוד כלפי ההתנהגויות ההרסניות ביותר, אשר באופן פרדוקסלי ואכזרי שומרות על המטופלות מפני פירוק. מורכבות הטיפול ב'נשים על הקצה', במקום בו הגוף והנפש נפגשים באופן טרגי, היא מייאשת, מתסכלת, מכאיבה ומנתקת. הסכמה לשאת את הבלתי נסבל עשויה לסייע ביצירת הרביזיה בחדר הטיפולים.

גור כותבת באופן המישיר מבט אל התופת ואשר קורא תיגר על הטיפול הקיים ומעלה שאלות אתיות רבות. הספר כתוב בגובה העיניים, קריאתו קשה מאוד, אמירותיה נשמעות לפרקים קיצוניות מדי וחזרתיות, עד כדי בלתי נסבלות. הפלגתי במחשבותיי אל אחת השיחות שהיו לי עם ענת באפריל 2011, עת הצטרפתי אליה למפגשים מרתקים עם נשות טיפול פמיניסטיות בניו-יורק. נזכרתי במילותיה אשר גערו בי כי דעותיי פושרות מדי, וכי הרוצה להישמע צריך להביא עימו עמדות ביקורתיות יותר, ברורות יותר, ובקול רם הנשמע למרחקים. קולה הרם של גור מרחף מעל עמודי הספר וקורא לנו לעמדה מוסרית של הקשבה ולהתבוננות עמוקה. 'גוף זר' הינו ספר הכרחי למדף הספרים של כל העוסקים במלאכת הטיפול בנשים.

"האמת מזעזעת לעיתים או מקעקעת שלוותם של רעיונות מקובעים. אך לעיתים טלטלה טובה מעוררת מוחות שאננים השקועים בתרדמה, ופוקחת את עיניהם להבין מה קורה סביבם".-5-

-1- הכוונה לפגיעה המינית.

-2- אני שייכת לצוות קהילת "כמוני" המספק תמיכה בתחום הפרעות האכילה.

-3- אלברט אינשטיין (עמ' 316)

-4- ביון, (1961) (8)

-5- נואל אס-סעדאוי, מאחורי הרעלה 1988, ציטוט בו פתחה גור את עבודת הדוקטורט שלה (9, עמ' 11).

ספרות

גור, ע. (2011). הקשר בין התעללות מינית בילדות והפרעות אכילה: מנקודת מבטן של נשים נפגעות פגיעה מינית בילדות והפרעות אכילה. חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.
Finkelhor, D. (1979). Sexually victimized children. New York: The Free Press.
Finkelhor, D. (1994). Childhood sexual abuse: An evidence based perspective. Developmental Clinical Psychology and Psychiatry, 40. Sage Publications.
Russell, D. (1983). The incidence and prevalence of interfamilial and extra familial sexual abuse of female children. Child Abuse and Neglect, 7, 133-146.
Russell, D. (1986). The Secret trauma: Incest in the lives of girls and women. New York: Basic Books.
United Nations, (2006). UN Secretery-General's study on violence against children. בתוך: גור, ע. (2015). גוף זר. הפרעות אכילה, פגיעות מיניות בילדות וטיפול מותאם. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
Orbach, S. (2009). Bodies. New York: Picador.
Bion, WR.(1961). Experiences in Groups. London: Tavistock.
אס-סעדאוי, נ. (1988). מאחורי הרעלה. הוצאת מסדה.

ביקורת ספרות

גוף זר

הגוף בפסיכואנליזה

אירית בן עטר כהן
הגוף בפסיכואנליזה: קריאה ביקורתית בכתבים פסיכואנליטיים

עורכים: ד"ר יצחק בנימיני ועידן צבעוני. רסלינג, 2017, 282 עמ'.

ד"ר נועה גור-אריה
(מרפאה לברה"נ, קופ"ח כללית, רשל"צ; מרכז "חכמת נשים" תל-אביב).

"כיצד ניתן כלל לחשוב, לחקור, לדון ללא שפה ומילים? כיצד ניתן לדון בגוף, שהוא בדיוק הכול פרט לשפה ומילים? כיצד ניתן לחשוב על אודות הגוף דרך החשיבה הפסיכואנליטית, שאינה מסבה את מבטה מן הגוף וביטויו ובו בזמן שמה בראש מעייניה את השפה, הדיבור והמילה? כיצד להביט ולדון בשיטה המביטה נכוחה במה שמונח לפניה, אך מבקשת לפרשו באמצעות מה שמודר ממנו?" (עמ' 11), כך פותחת בן עטר כהן את המבוא לספרה "הגוף בפסיכואנליזה", המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה שכותרתה "הגוף בפסיכואנליזה: בין תיאוריה לקליניקה, בין מטפורה לסימפטום". בן עטר כהן משתפת במבוא לספרה, כי שאלות מעין אלה הן אשר עמדו בפניה בבואה לחקור את מקומו של הגוף, על גילויו, היעדרו ודרכי השתנותו בשיח הפסיכואנליטי. היא ביקשה למצוא כלי ופרדיגמה מחקרית המצויים מחוץ לשיח הפסיכואנליטי בכדי להצליח לחקור אותו ובחרה בקריאה ברוח התיאוריות הביקורתיות של איריגארי, באטלר, פוקו ודרידה, הרואות בגוף ציר מרכזי בביקורת על התרבות המערבית, "וזאת כחלק מהמאמץ לחשוף ולפרק את התפיסות ההגמוניות שיוצרות היררכיה ניגודית, המציגה חלק אחד של התרבות כטבעי וכאוניברסאלי, ומדירה מהשיח את החלק המנוגד לו" (עמ' 11). בן עטר כהן מתמקדת בגוף באמצעות שני צירים; הראשון מצוי בין הכתיבה התיאורטית הפסיכואנליטית ובין הפרקטיקה הקלינית, והשני הנו הקו הנמתח בין הגוף כמטפורה מרכזית בשיח ובין הסימפטום הגופני כייצוג נפשי. לדבריה, "היטלטלות של אפיוני הגוף בין קטבים היא מאפיין ייחודי של השיח הפסיכואנליטי, ועצם קיומה מעיד על משטור ועל הבניה מסוימים. קריאה מדוקדקת של הכתבים הפסיכואנליטיים חושפת את ההבניה של הגוף בשיח ומגלה כי הפסיכואנליזה מעניקה לגוף מיקום מורכב: היא מגדירה אותו בעת ובעונה אחת הן כמקור של המערכת הנפשית הניצבת במרכז השיח הפסיכואנליטי והן כתוצר שלה" (עמ' 13-14). בן עטר כהן מציינת קיומו של שיח ביקורתי שהחל בשני העשורים האחרונים בתוך הפסיכואנליזה, כדוגמת כתיבתם של דימן מן הזרם ההתייחסותי, ולומברדי מגישת יחסי האובייקט, המתייחסים אל הגוף החי, הנחווה, החושי והאמיתי, ולא לזה הסמלי. היא מגבשת את טענתה המרכזית, לפיה, לצד שכיחות אזכורי הגוף בשיח הפסיכואנליטי, אשר מהווה שיח ממלל, מדבר ומעניק משמעות, ניכר כי הוא דוחק את הגוף לאופן נוכחות מסוים ואף מדירו בכדי "לקיים כלכלת כוח מרכזית בשיח הפסיכואנליטי - היא כלכלת ההסמלה, הדיבור או המשמוע" (עמ' 15). לדעתה של בן עטר כהן, הפסיכואנליזה מניחה את המשמעות הסמלית כבסיס שאינו ניתן לרדוקציה ולכן דורשת מן הגוף לעבור הבניה בכדי להיכנס לתוך השיח, והיא מסבירה בהתאם למשנתה של באטלר, כי פעולת הדרת הגוף נידונה עם זאת לכישלון ומבקשת לעקוב בספרה זה אחר הפעלת הכוח לדחיקת הגופני בכתבים, לצד כישלון הדרתו. היא מקנחת את המבוא לספרה בציטוט נהדר של אנזייה המציע את הגוף כנעדר הגדול של תקופתנו, כ"לא מוכר, שמתעלמים ממנו בחינוך.. בחיי היומיום.. בנטייה הפסיכולוגיסטית של מטפלים רבים, ואפילו במסגרת הטיפול בתינוקות... הגוף כממד חיוני של המציאות האנושית... כיסוד שעליו נשענות כל הפונקציות הנפשיות" (אנזייה, 2004, עמ' 18 כאן).

ספרה של בן עטר כהן מחולק לשלושה פרקים. בפרק הראשון המכונה "הגוף בקדמת הבמה", היא סוקרת את הרקע התיאורטי של תיאוריות מתחום מדעי החברה ותיאוריות ביקורתיות אודות הגוף, אשר שימשו עבורה כלים לניתוח של הטקסטים הפסיכואנליטיים. פרק שני מכונה "הגוף בשיח הפסיכואנליטי" ובו פונה בן עטר כהן לקריאה קפדנית של הספרות הפסיכואנליטית על גלגוליה, בהבניית מקומו של הגוף, זאת דרך מעבר יסודי בכתיבתו של פרויד ולאחריו, התייחסות לדורות ההמשך ולזרמים התיאורטיים השונים שצמחו מתוך אבי הפסיכואנליזה. בפרק השלישי המכונה "גלגולי הגוף המודר השב ומופיע, מבט לעתיד", מסכמת בן עטר כהן את ממצאיה העיקריים ומחשבותיה, ובוחנת מגמות עכשוויות ועתידיות ביחס למקומו של הגוף בשיח הפסיכואנליטי.

הגוף בקדמת הבמה: "לומר שיש לי גוף היא דרך לומר שאני יכול להיראות כאובייקט ואני מנסה להיראות כסובייקט"-1-
בפרק מרתק, סבוך ומורכב להבנה בעיני, שהיה עלי לקרוא שוב ושוב ושוב, מתארת בן עטר כהן כיצד הוצף המרחב הציבורי במאות ה- 20 וה-21 בייצוגי הגוף, בנראות שלו ובמילה "גוף", תוך שהוא פורח גם במרחב העיוני והמחקרי ובולט בקרב הביקורת הפוסט-מודרנית של הפילוסופיה והמטפיזיקה המערבית, בחקר האומנות, בחשיבה הפמיניסטית, הקווירית, הסוציולוגית, הפוליטית והפסיכואנליטית. בן עטר כהן סוקרת בפרק זה את התמורות שהתחוללו בהבנת הגוף דרך דיסציפלינות שונות, בכדי לחבר את הקורא לדיון בגוף בהקשר הרחב, אשר השפיע בתורו גם על השיח הפסיכואנליטי. היא פותחת במקומו של הגוף דרך עיון במדעי החברה, ומציינת כי הדיון הסוציולוגי בגוף עוסק בהיעדרו או חמקמקותו של הגוף האנושי, בהיותו משקף סדר חברתי והיותו צומת בין מה שנחשב טבעי ובין משמעו התרבותי. כך למשל ביחס להיעדר הגוף, היא מציינת את מונח "הגוף הנעדר" של לידר, (1990, עמ' 22 כאן), לפיו הגוף עולה למודעות רק במצבים גופניים כגון מחלה, כאב או מוות, כלומר, זהו גוף המודעים אליו על רקע אי תפקודו. מכאן עוברת בן עטר כהן לעסוק באופן נרחב בגוף בחשיבה הפמיניסטית, ראשית הפסיכואנליטית, דרך כתיבתן של איריגארי וקריסטבה, ומשם מביטה על הפמיניזם האמריקאי והפוסט-סטרקטורליסטי, בו מייחסת מקום נרחב לתיאוריה של באטלר אשר היוותה עבורה כלי מחקרי משמעותי בבחינת הטקסטים הפסיכואנליטיים. בן עטר כהן עוברת דרך הגישה הפנומנולוגית והשפעותיהם של דה בובואר ופונטי על פמיניסטיות שונות, אשר ניסו לשקף את הדרך בה עמדות חברתיות מתווכות חוויות גופים ממוגדרים, גופים של גזע, מעמד, בעלי מוגבלויות ועוד. בנוסף היא מתייחסת למושג "גוף-נפש" (השגור כיום כל כך בשפתנו), ומציינת את התקבעות הדיכוטומיה בין הגוף לנפש בפילוסופיה המערבית המודרנית, בתרומתו הרבה של דקארט, כאשר לנפש מיוחס ערך חיובי בעוד הגוף זוכה לערך שלילי. היא ממשיכה לעבר הגישה הפוסט-סטרקטורליסטית, דרך מפעלם של דלז וגוואטרי, המאשימים את התיאוריה הפסיכואנליטית בצמצום הניסיון האנושי לתסביך אדיפוס, באופן היוצר שליטה והגבלה בניסיון החברתי והארוטי, ואשר קוראים לדיס-אינטגרציה, למתח בין רכיבי תרבות ולתחרות בין קיומו של האדם כמכונת תשוקה ובין קיומו הסכיזופרני כגוף חסר איברים. בן עטר כהן סוקרת בהמשך את משנתם של דרידה, פוקו ובאטלר. היא מעניקה מקום נרחב לבאטלר, אשר רעיונותיה נוגעים כאמור במוקד מחקרה, בהבנת מקומו של הגוף המודר, בעודם עושים שימוש בשיח הפסיכואנליטי לשם הבנת הסובייקט. זאת, תוך שעוסקת ברעיונות מרכזיים בספריה: "צרות של מגדר" (באטלר,1990, עמ' 60 כאן), "גופים נחשבים" (באטלר,1993, עמ' 60 כאן),ו"החיים הנפשיים של הכוח" (באטלר,1997, עמ' 60 כאן), ומסכמת את תרומתם למחקרה: "קוהרנטיות היא חזות מתעתעת בשלמותה המושגת על ידי הדרתו של חלק אחר בתרבות... המדיר והמודר כרוכים זה בזה.. הקשר ביניהם מאפשר תמיד את החידוש ואת החתרנות תחת הכוח" (עמ' 73). כך לדברי בן עטר כהן, גם בשיח הפסיכואנליטי: "הגוף המודר המופיע בו בזמן כמקור וככפוף; הגוף שכניסתו לשיח מחייבת תהליך של הבניה ומתאפשרת רק בהיותו מייצג של החוקיות הנפשית כסימפטום או כמייצג של הלגיטימיות של מדעי הטבע כמטפורה" (עמ' 74).

הגוף בשיח הפסיכואנליטי: "אני-גוף" (פרויד, תשכ"ח [1923]) - יומן מסע-2-
פרק נהדר זה מהווה את החלק הארי של הספר, ובעיני גם את החלק המחבר, המדייק והאוסף את חלקיקי הפרק הראשון ומגיש אותם לקורא באופן מעוכל ונהיר יותר, כזה המעורר תחושה (גוף) ומחשבה (נפש). בן עטר כהן מבקשת להראות כיצד ההיבטים הבלתי רציונאליים, הרגשיים, החווייתיים והגופניים הינם בעלי מקום מרכזי בשיח הפסיכואנליטי ובשיח הטיפולי כל עוד הם מפורשים ומייצגים משמעות נפשית; הגוף נדחק למשבצת של מקור, מטפורה או סימפטום, והוא מתפקד לדבריה, כ'מודר הכרחי' שנדחק למקומו בכדי לשמר את הקוהרנטיות של השיח - בו תפקיד דומיננטי לשפה, ללשון ולמשמעות, וכך "מובנה הגוף ככזה המאותת על דרמות נפשיות וכפוף לחוקיות נפשית ועל כן הופעתו מעידה תמיד על רגרסיה או על שלב התפתחותי ראשוני ומסמלת כישלון וכניעה" (עמ' 81). בן עטר כהן פותחת בפרויד ומעניקה לו מקום נרחב המתפרש על פני חצי מהפרק. היא עורכת מסע היסטורי בכתביו, בעודה פותחת במאמרו "הטיפול הנפשי" מ-1890 בו כתב "כעת נוכל להבין את "הקסם" שבמילה. מילים הן האמצעי החשוב ביותר שבידי האדם כדי להשפיע על זולתו" (פרויד,2002, עמ' 87 כאן), ובמסגרתו הרעיון המרכזי כי הגוף חושף בפני האחר את ה"אמת" על רגשותיו של האדם, ללא תלות ברצונו ובמודעותו והוא דרך המלך ל"אמת". היא מראה כיצד מדגים מנגנון ההמרה את הגוף המשועבד כולו למשמעותן של השפה וההסמלה, ונוגעת בקטגוריות הגוף כפי שמשתקפות ב"פירוש החלום" - הגוף היצרי הדחפי, הגוף הכואב והגוף הקשור להיררכיה התרבותית הנע מן החלק המיני השייך לאיכרים, אל עבר החלק האינטלקטואלי השייך לבני המעמד הבורגני. משם עוברת לתיאור המקרה של דורה - "המטרה המעשית של הטיפול היא סילוקם של כל הסימפטומים למיניהם והמרתם בחשיבה מודעת" (פרויד,1905,עמ' 101 כאן). חשבתי בהקשר זה על מילותיה של כהנא, בביקורתה את פרויד, לפיהן "פרויד האמין כי כאשר ישיגו מטופליו בעלות על סיפוריהם שלהם, לא יצטרכו עוד לדבר באמצעות הגוף" (פרויד,1937, עמ' 101 כאן), ועל עד כמה הנטייה לשימוש במשפט זה קיימת אצל רבים מאתנו עד היום בחדר הטיפול. בן עטר כהן כותבת כי "בעושר סגנון ודמיון פרויד מציע ב"דורה" מטפורות יפיפיות המגדירות את היחס בין הגופני לנפשי: היחס בין גרגר החול לפנינה... המקבעות את מקומו של הגוף ואת החשיבות המיוחסת לו" (עמ' 107). משם היא עוברת לעסוק בשלוש המסות על התיאוריה של המיניות ובנקודת מפנה בה מוצבת המיניות כמושג גבול בין הגופני לנפשי, "הגוף הבשרני וביטוייו נוכחים לרוב, אבל הגוף כולו מוכפף למחשבה המינית" (עמ' 111). ב"טוטם וטאבו", החובר למדע האנתרופולוגיה, מציע פרויד את החיבור לגופניות המאפיין את ראשית התפתחותו של האדם ושל העמים ולפיכך את הנגישות הרבה של העמים "הפרימיטיביים" לגוף ביחס לעמים "המתורבתים". הוא מייחד עניין למגע הגופני וחושף שוב לדברי בן עטר כהן, את כפיפותו של הגוף, דרך המגע, לדיבור ולמשמעות. בן עטר כהן מבקשת להתייחס לגוף בחדר הטיפולים דרך שלושת תיאורי המקרה - הנס הקטן, איש העכברושים ואיש הזאבים ומראה כיצד הגוף נוכח מאוד רק לאחר שהוכפף ככלי המבטא את המחשבה הדיבור והמשמוע. קצרה היריעה מהתייחסות רחבה יותר, אך אני ממליצה בחום להעמיק בחלק זה. בן עטר כהן שבה ומראה לאורך הפרק כי "ככל שהתיאוריה הפסיכואנליטית משתכללת, המשמעות הלא-מודעת והדיבור תופסים מקום מרכזי יותר, וכוח רב יותר מופעל להדרת הגוף" (עמ' 118), ומחדדת; "פרויד חייב את הגוף כדי להיות קשור למדע, ומשוחרר מהגוף כדי לבסס את תגליות הפסיכואנליזה" (עמ' 120). בן עטר כהן מסיימת את חלק זה תוך התייחסות למאמריו של פרויד "הצגת הנרקיסיזם", "מעבר לעקרון העונג" ו"האני והסתם", כאשר באחרון כבר מכפיף פרויד באופן רשמי את הגוף "לחוקיות של האני המנטאלי ומקבע אותו כסמן של דיבור ומשמעות" (עמ' 132).

חציו השני של הפרק מוקדש ל"דור ההמשך", כאשר ביחס אליו מציינת בן עטר כהן כי אף על פי שגישות רבות עמדו בקשר הדוק יותר עם ביטויי הגוף והקדישו לו מקום נרחב יותר, הן עדיין קיבלו את הנחת היסוד הקלאסית, בה כל ביטוי של הגוף זוכה לפרשנות. היא מציינת קיומם של שני מפנים חשובים אשר השפיעו על מקומו של הגוף בשיח הפסיכואנליטי; הראשון הוא הערעור שעולה מתחום הקליניקה, אשר מושפע ברקע גם מהמהפכות הפמיניסטיות ומן המהפכות לשוויון מיעוטים גזעיים ומגדריים ומייצר באופן זה אתגרים חדשים עבור התיאוריה. השני, מקורו ב"השתלטות המטפורה של השפה" (עמ' 138), בשיח, באופן המשעה את הגוף וממשיגו במונחי לשון. כך נתון יחסו של השיח אל הגוף בתהליך דיאלקטי מתמשך בין הקליניקה והתיאוריה. בן עטר כהן סוקרת את המתרחש בשיח בשלושה מוקדי השפעה וכיווני התפתחות, המחולקים לפי מיקום גיאוגרפי - בריטניה, צרפת ואמריקה הצפונית.

בן עטר כהן פותחת בדיון בבריטניה, ומתחילה בגישה הקלאסית, באנה פרויד ובממשיכי דרכו של פרויד שהדגישו הן את מנגנון ההמרה והן את מקומו של התסביך האדיפלי בהבנת התפתחות האדם. היא עוברת לגישה הקלייניאנית, אשר הדגישה את החוויה הגופנית כמקור לחוויית האני והחשיבה היצירתית, ובה הוקדש מקום מיוחד למטפורת השד, תוך התייחסות לגופה של האם ולאופן שבו התינוק מחפש באופן לא מודע ובפנטזיה כיצד לפלוש לגוף האם ולהשתלט עליו. "ממשיכי דרכה של קליין...מיקדו את תשומת הלב בשלל חוויות גופניות מוקדמות המטרימות את ההסמלה ואת הדיבור" (עמ' 144), אשר הבליטו את הגופני והשתמשו במטפורות גופניות חדשות. הם פיתחו את העמדה האוטיסטית, הקודמת לעמדה הסכיזו-פרנואידית, ובה מעורב הגופני, בהיותו מתרחש בטרם מתרחשת ההסמלה. היא מזכירה כותבים מרכזיים: ביק ופיתוחה את מושג "העור הראשון" וה"העור השני", שגם במשנתה מוכפף המודל הגופני לנפשי, כאשר רק כשיחסי האובייקט הראשוניים נפגמים (כשל ב"עור הראשון"), יפנה התינוק להיאחז בגופו הזמין כאמצעי אחרון להגנה על נפשו ("העור השני"). טסטין הציעה אף היא מונחים חשובים אשר חוברים לכתיבתם של ביון ואנזייה אודות העור כ"ממשק הקדום והחשוב ביותר לקשר אם-תינוק ולתחושת ההתקשרות וההיפרדות" (עמ' 145). גם כאן, הגוף הנוכח במושגיה של טסטין ומאפשר להבין, להמשיג ולפרש התפתחות אנושית ומצבים פתולוגיים, נשמר בתוך מסגרת המבחינה בינו ובין דיבור ומתן משמעות. אלווארז עוסקת בנוכחות גופנית קונקרטית, אקטיבית ומורגשת של המטפל בחדר, ובכך מעבירה אותנו בן עטר כהן לגישת יחסי האובייקט - בה הגופני הופך להיות אמצעי לתקשורת בינאישית, כאשר ההתפתחות היא מהגופני אל הנפשי ואל המחשבה וזו מתאפשרת באמצעות ההחזקה הראשונית של האם/המטפל. עם זאת "הגופני עדיין נותר נתון למרות המשמעות... והוא האמצעי הנגיש והדרך להגיע לכל מה שחומק ממשמעות" (עמ' 149).

בן עטר כהן סוקרת את כתיבתם ויניקוט, בולאס, ביון, פררי ולומברדי, ומקנחת באוגדן בטרם היא עוברת הלאה לדיון בצרפת.

ויניקוט הציג את החיבור הגופני-נפשי כחיבור שיש לשומרו, אך הוא מעניק לגופני תשומת לב ושימוש החורגים מהתחום המילולי, בעודו מדגיש את ההחזקה ההורית הגופנית, ואת כאבי הגוף של התינוק נוכח הורות שאינה טובה דיה, המביאה להתפתחות המחשבה ההופכת לתחליף להורות ולמקור לוויסות צרכים ולהגנה, תוך פיצול הגוף והנפש.

ביון גילה עניין בתפקיד שהגוף יכול למלא ביצירת התשתית להופעת החשיבה, עת על האם לקבל לתוך נפשה את ביטוייו הגופניים של התינוק, להכיל אותם, לחוות אותם, לעבדם ולהחזירם לתינוק באופן מותאם. הוא מציג את מושגיו מיכל-מוכל, רכיבי ביתא ואלפא בכדי לנסח את המעבר מן הגופני אל הנפשי. גם כאן הגוף הוא במקום השני, הוא שייך לרכיבי ביתא, הזקוקים לרביבי אלפא בכדי להיות חלק מסובייקט, כלומר, "פענוח של סימני הגוף ומתן משמעות להם הם היכולת להכיל את מרכיבי ביתא באמצעות פונקציית אלפא, והכלת הגוף מותנית בקיום פונקציית חשיבה ממשמעת" (עמ' 156).

בן עטר כהן ממשיכה במשנתם של פררי ולומברדי כממשיכיו של ביון, המרחיבים בגישתם את טווח הטיפול בחלקים גופניים טרום-מילוליים ומדגישים את מקומו של הגופני בראשית ההתפתחות. השניים מציעים שלא להתבונן בגוף בקליניקה רק כסימפטום, אלא לאפשר התבוננות בגוף הקונקרטי עצמו, לראות בגוף את המקור האפיסטמי של החשיבה וכך לאפשר לגוף הנוכח למצוא את מקומו בשיח הפסיכואנליטי. בחרתי להעניק מקום נרחב יותר בסקירה לכתיבתם של פררי ולומברדי ביחס לגוף, כפי שמביאה אותם בן עטר כהן, אותה מצאתי מרעננת ומרגשת במיוחד, רלוונטית עבורנו כמטפלים היום יותר מאי פעם, מדויקת ומחברת, ובעודה מרחיבה את משנתו של ביון, מחדשת בהתייחסה לגוף ובמיוחד לאור חיבורה הנוגע לשדה הקליני.

פררי התייחס לגוף כאובייקט קונקרטי בראשיתו, אשר תחת תנאים מסוימים מפתח את היכולת להסמלה ולחשיבה. זהו אובייקט המורכב מגופו של התינוק, מתחושות שמקורן בגופו וממערך מנטלי ראשוני האחראי על רישומן ועל ארגונן של החוויות. הוא מציע מערכת יחסים בין הגופני לנפשי אותה מכנה "היחסים בציר האנכי" ומערכת יחסים בין התינוק לאמו המכונה "יחסים בציר האופקי". כך, "היחסים בציר האופקי והאנכי הם יחסי דיאלוג בלתי פוסק, המתפתח לאורך ציר הזמן. היחס האופקי עם האם ועם אחרים חיוני כדי להתחיל ליצור מרחב מנטלי שיתפתח לכדי היכולת לחשוב, לדמיין ולשאת העדר ואת ידיעת קיומה של האם כנפרדת. היחס האנכי מצריך עיבוד והכלה תמידיים של המסרים הגופניים. עמעום הגופני מאפשר את התפתחות המחשבה, אבל עם זאת הקשר עם הגופניות צריך להישאר כל הזמן. בתקופות של שינויים גופניים או מחלה, הגופניות שבה וכופה את עצמה על הנפש וזו צריכה להיענות לה. גיל ההתבגרות הוא דוגמה לשלב שבו הגופניות מבקשת התייחסות" (עמ' 160-161). "התינוק על גופו (האובייקט הקונקרטי המקורי) ועל נפשו, מבסס קשר עם האובייקט של האם - גופה ונפשה, המתייחסת לגופו ולנפשו המתפתחת. נכונותה של האם להכיל בתוכה את מה ששונה ממנה מאפשרת לתינוק להתחיל להרגיש סובייקט" (עמ' 160).

בדומה לפררי, גם לומברדי מתנגד לרעיון כי הגוף בפסיכואנליזה יכול להיות רק בעל משמעות מינית. הוא מביא עמו חידוש מעניין לפיו מבקש לראות בגוף "אובייקט קונקרטי שהוא המקור להכרה, כזה שהנפשי והסובייקט מצויים בקשר עמו לאורך כל חיי האדם ולא רק בשלבי ההתפתחות המוקדמים כרגרסיה (עמ' 161). לומברדי מציע כי "המיניות אינה הגבול בין הגופני לנפשי אלא הכיסוי לגופני הנעדר. הגופני אינו בשירות המחשבות המיניות הלא-מודעות כמו בדגם של ההמרה ההיסטרית, אלא המחשבות המיניות הן בשירות הגופני הלא-מודע הנעדר" (עמ' 162). הוא מדגיש את היעדרו של סטטוס תיאורטי ברור לגוף, שאיננו סמל בעיניו, אלא משהו אמיתי בעל ממשות, הוא מציין כי "הגוף הוא אובייקט קונקרטי שהמחשבה והנפש בוקעות ממנו והסובייקט נמצא עמו בקשר מתמיד" (עמ' 162), ולבסוף מבקש כך לתת לגיטימיות לגישה קלינית פסיכואנליטית אשר תסייע למטופל להתחבר עם תחושותיו הפיזיות ושתדגיש את הצורך בהכרה מושגית של הגוף. בן עטר כהן מציינת כי "קריאתו של לומברדי לתת מקום לגופניות, בטרם הפצעת החשיבה והעמדת המיניות כרובד גלוי והגופניות כרובד חבוי מאירה את מערך היחסים בין הגופני המודר למשמעות הנפשית באור חדש לגמרי. העמדת הגוף הקונקרטי בפני עצמו, טרם הסמלתו, במוקד הטיפול הפסיכואנליטי, חושפת לרגעים את הדרתו של הגופני ומערערת עליו" (עמ' 162-163). בן עטר כהן מציינת כי את היפוך היחס בין המיניות ברובד הגלוי לגופניות ברובד הסמוי ניתן לייחס לשינויים תרבותיים שהחלו להתרחש בחדר הטיפול, כאשר הניגוד בין הקליניקה, שממנה עולה הצורך בהתייחסות לגוף הקונקרטי, לבין התיאוריה שרואה בגוף ביטוי לסמל, הביא לידי צמיחת המושג "האובייקט הקונקרטי". היא מציינת כאן גם את עמדתה הדומה של דייוויס (1994, עמ' 163 כאן), שקראה להשתהות בגופני טרם הפיכתו לסמלי.

בצעד מחבר קדימה מביאה בן עטר כהן את התייחסותו המרתקת של אוגדן לגוף, בהיותו עומד בצומת בין שלוש גישות - הגישות הבריטיות של קליין ויחסי האובייקט, כממשיך דרכם של ביון, ויניקוט וקליין; הגישות של פסיכולוגיית האני והגישה האינטרסובייקטיבית האמריקאית, שהוא מעמודי התווך שלה. אוגדן מחד גורס לחקר השפה וליצירת המשמעות כמודל לסובייקט הפסיכואנליטי, אך בה בעת הביא עמו תרומה ייחודית להנכחת הגוף בשיח הפסיכואנליטי בשלושה מובנים - "בהדגשת החלקים הגופניים הגולמיים בחוויה האנושית ב"קצה הפרמיטיבי של החווייה", בכתיבתו על הנוכחות החיה המגולמת בגוף המטפל והמטופל בחדר הטיפולים, וברעיון ההדדיות והבבד-בבדיות הנוצרת בכל מפגש בין סובייקטים ובתוך הסובייקט עצמו (עמ' 165). בן עטר כהן מציינת כי מדובר ביצירה ייחודית הממוקמת במרחב קונקרטי וסמלי, והיא תמיד שילוב של הנפשי עם הגופני. אוגדן מביא עמו את העמדה האוטיסטית-מגעית המייצגת אופן גולמי, טרום-סמלי וטרום-מילולי לתפיסת העולם, הוא מדגיש בעבודתו את הממד הגופני עם הממד הנפשי כחוויה אינטגרטיבית ומדגיש את מקומו של המטפל בהתייחסו לממדים מגוונים של הגופניות בטיפול. לדברי בן עטר כהן, המשגתו של אוגדן "פותחת פתח להנכחת הגופני לא רק כסימפטום וכמטפורה" (עמ' 167).

משם עוברת בן עטר כהן לעסוק בדיון בצרפת, דרך האסכולה הפסיכוסומטית, לקאן והפמיניזם הפוסט-סטרוקטורליסטי, קריסטבה, איריגארי, פלמן ולאוב, פרוידיאנים ופוסט-פרוידיאנים כאנזייה, לפלנש וגרין. ומכאן ממשיכה בן עטר כהן אל עבר הדיון בארצות הברית, ובו נוגעת בפסיכולוגיית האני, בגישת העצמי ושורשיה הבין-אישיים, ובגישה הבין-סובייקטיבית וההתייחסותית. דיונים אלה מרתקים, עמוקים, נוגעים וחשובים עד מאוד, וקריאתם לפרטי פרטים מעשירה וחשובה. בחרתי לגעת בציונה של בן עטר כהן את המשמעות של הבנת מקומו של הגוף באמצעות ניסוחיהן של הפסיכואנליטיקאיות הפמיניסטיות, אשר מיקדו את הבנת הגופני דרך הקטגוריה הנשית, "הן הדגישו את הגוף כמקור של החוויה, הידע והמשמעות ואת הקשר בין הגוף הנשי החייתי והילדי המודר ובין ההגמוניה הגברית, השלטת גם בשיח הפסיכואנליטי. הן ציינו שהגוף שנעלם מהפסיכואנליזה הוא הגוף של החוויה, בניגוד לגוף האובייקטיבי (בנג'מין,2005, עמ' 193 כאן), והן שהכניסו את הגוף הנשי לשיח הפסיכואנליטי דרך הגוף ההיריוני (Balsam, 1994, 1996, ;Imber,1990, עמ' 193 כאן ), חיבור סוגיות של זהות נשית ומשקל (בעיקר בכל הקשור להשמנה, לאנורקסיה ולתביעתה של החברה מהנשים להיכנס לדימוי גופני צר) (Bordo, 1993, 1999; Orbach, 2006, 2009, עמ' 193 כאן), ובשנים האחרונות גם כמגדיר זהות בעולם הצרכנות של החברה הקפיטליסטית שלאחר המהפכה הפמיניסטית (וולף, 2004 Orbach, 2009;, עמ' 193 כאן)... אורבך מציעה כי "ככל שנשים נלחמו להרחבת הדרכים שבהן הן יכולות לפעול בעולם, כך הן קיבלו בחזרה תמונה של נשיות הומוגנית וצרה מאי פעם" (עמ' 193-194). בן עטר כהן נוגעת בהקשר זה בעבודתה של דימן, אותה מצאתי מעניינת במיוחד, בהיותה "בוחנת את הגוף בשיח הפסיכואנליטי בעיקר בחדר הטיפולים בצומת שבין הגישה ההתייחסותית, הפמיניזם והפוסט-סטרוקטורליזם" (עמ' 194). לדברי דימן "בראשית דרכה של הפסיכואנליזה היה הגוף אמיתי, חומרי, סופי, ממופה על ידי אזורים ארוגניים מרגשים אך ניתנים להכלה. עם המפנה הלשוני הפוסט-סטרוקטורליסטי (פוקו ולקאן) נהפך הגוף לתהליך, לטקסט ולאחרונה בקושי לבעל גוף ותחושות" (עמ' 194-195). חשבתי בהקשר זה כיצד נוצרה כאן 'אנורקסיה' של הגוף דרך הפסיכואנליזה. כך למשל מראה דימן את הפיצול בין הגוף המדעי והביולוגי, האובייקטיבי בתיאוריה ובין הגוף החווייתי בקליניקה, וכך גם במאמריו של פרויד כשהגוף המדעי נוכח בגוף המאמר ואילו הגוף החי נדחק לשוליים. דימן ביקשה להרחיב את הטווח שמעבר למילולי באופן בו ניתן לספר את הידיעה שטרם נחשבה (20, עמ' 196), לגעת בדיבור דרך החושים דרך גופם של המטפל והמטופל ולהתייחס לגוף כמקור לחוויה, כידע ומשמעות עבור הגוף האובייקטיבי, גוף שיודעים עליו מבפנים החוצה ולא להיפך. לדברי בן עטר כהן, לצד התיאוריות הפסיכואנליטיות, מצאו עצמם מטפלים רבים בסיטואציה בה לא יכלו להסתפק רק בדיבור בלבד, ואז גדלה ערנותם לנוכחות הגופנית שלהם ושל מטופליהם, באופן שבו הגוף איננו רק אזור רגרסיבי או כזה המבטא התנגדויות. לאור זאת, עלה צורך בהמשגה חדשה של הגוף בפסיכואנליזה ובהתאמת שיטות הטיפול על ידי הרחבת מנעד ההקשבה "לנוכחות הבלתי ניתנת להדרה של הגוף בחדר הטיפולים", וכך, הורחב גם רפרטואר השפה והתווספו מושגים חדשים עבור הגופני בפסיכואנליזה, למשל "רכיבי הביתא" של ביון ו"האובייקט המקורי הקונקרטי" של פררי. בן עטר כהן רואה בכך "ניסיונות של פסיכואנליטיקאים לפרוץ את המשוואה שמגבילה את מקומו של הגוף בשיח" (עמ' 203).

לקראת סיומו של הפרק השני, נוגעת בן עטר כהן במודל הלשוני הפסיכואנליטי בהתייחס לגוף, ובמיוחד בריבוי השימוש במטפורות גופניות. לדבריה, "נוכחותו הרבה של הגוף בשיח על דרך המטפורה הוא אופן שימוש של הדרה שמנכיח את הגוף בדימויים, ובו בזמן מעלים אותו כהוויה ומאפשר את נוכחותו רק ככלי להדגשת ההסמלה והמשמוע" (עמ' 209). היא מזכירה את ג'ונסון ולייקוף, (1999, 2002, עמ' 211 כאן), לפיהם, הגוף הינו מקור למטפורות, אך מטפורות שמקורן בגוף מודרות בשיח הפסיכואנליטי, והיא מסכמת חלק חשוב זה בהערה של לוקר (1998, עמ' 213 כאן), מן הגישה ההתייחסותית, "הרואה בגוף דבר נפלא למטפורות, אך מציעה להתחשב בו גם מעבר למטפורה, במונחיו שלו (עמ' 213).
בפרק משמעותי זה, לא פחות ממיפוי התייחסויות השיח הפסיכואנליטי לגוף, משרטטת בן עטר כהן עבור הקורא מפת דרכים רחבה, בעודה עורכת מיפוי תקופתי, היסטורי, פוליטי, מסביר מסדר ומארגן של התפתחות החשיבה והתיאוריה סביב צירים אנושיים ומאבקי הכוחות, אשר מתוכם צמחו והתפתחו זרמי חשיבה חדשים בפסיכואנליזה לאורך השנים. קריאה בעמודי הפרק מעניקה בעיני לקורא חוויה אותנטית של צעידה ברחובות 'וינה של פעם', ומשם ברחבי אירופה ובהמשך בארצות הברית, ואפשר לחוש דרכה את ניחוח המקום ורוח הזמן והתקופה. כתיבתה במובן זה מעניקה נופך חווייתי המעשיר את חוויית הקריאה ואף מרחיב את היכולת להשתהות אסוציאטיבית לאורך עמודיו של הספר.

גלגולי הגוף המודר השב ומופיע - מבט לעתיד: סיפורה של שפחה
בפרק השלישי והאחרון מסכמת בן עטר כהן את התבוננותה בשיח הפסיכואנליטי ובמקומו המורכב של הגוף, המוגדר בעת ובעונה אחת הן כמקורה של המערכת הנפשית, הניצבת במרכז השיח והן כתוצר שלה. היא מסכמת כי "הגוף הופיע כמטפורה מרכזית בשיח... והובן כסימפטום של התהליך הנפשי, בעיקר בתיאורים הקליניים. הוא מתואר כגילום בלתי אמצעי של הלא-מודע, או "האמת", ומנגד כרגרסיבי, מורבידי ופתולוגי, ובעיקר כחסר משמעות כשלעצמו, לפני ההבניה המנטלית... למן שנות ה- 80 של המאה ה- 20 החל שיח ביקורתי בתוך הפסיכואנליזה לשקול את האפשרות שהגוף יופיע גם מחוץ לתחומי הקו שנמתח בין שני הקטבים של מטפורה וסימפטום, נדונה האפשרות להתייחס גם אל הגוף החי, הנחווה, החושי, ואל נוכחותו" (עמ' 215). עוד היא מסכמת כי לצד הגוף שקישר פרויד למדעי הטבע, הופיע בחדר הטיפול הגוף החי, המוכפף לחוקיות הממללת ואשר הודר לכדי סימפטום, כאשר כניסותיו הלא-נאותות לשיח, הן שאפשרו גם את כניסתן של המהפכות בחברה ובתרבות, אשר דנו בגוף כמוקד להבנת השינוי התרבותי והשינוי של הסובייקט.

בן עטר כהן מביאה בפרק זה ביקורות שונות כלפי ההתייחסות לגוף באופן הפרוידיאני, ביניהן בולטות כתיבתם של פרין, מיטשל וארון, אשר טען כי "הפסיכואנליזה מזהה את עצמה עם הערכים התרבותיים הגבריים ההטרוסקסואליים של היחיד האוטונומי וניתקה את עצמה ממה שקשור ליחסים ולחברה, ומבחינה תרבותית מסומן כנשי וכהומוסקסואלי או פרימיטיבי" (עמ' 226). בן עטר כהן מציינת מגמות עכשוויות ביחס למקומו של הגוף בשיח הפסיכואנליטי, הכוללות התפתחות מחקרית מתחום הנוירופסיכואנליזה, (למשל, מחקר ובו נראה שינוי בטיפול פסיכואנליטי המתרחש ברמה הגופנית ללא מעבר להסמלה), הרחבת האפשרות לנוכחות הגוף בחדר הטיפול כעומד בפני עצמו - ביחס לכך, מציינת בן עטר כהן את כתיבתן של בייליס ופולק (2007; 2009, עמ' 231 כאן), הפורמת לדעתה את הקשר גוף-נפש כקשר של מדיר-מודר ופותחת פתח למשמעויות חדשות; ומציינת כי עבורה זוהי מהפכה של ממש, אך כזו שאין זה ברור האם תוביל לשינוי או האם מדובר בניסיון רגעי להנכחת הגוף בשיח ולאחריו חזרת המצב לקדמותו.

מגמה נוספת עליה מצביעה קשורה לשינויים על רקע השפעת טכנולוגיית התקשורת האנושית "המשנה את אופן הנכחתו של הגוף והדרתו ומאתגרת את גבולותיו על הסובייקט ואת המסגרת הטיפולית" (עמ' 227). מגמה זו מעלה שאלות רבות, סביב רשת האינטרנט המאפשרת פיצול מרכיבים גופניים אפקטיביים מהחוויה, אפשרות צמיחת דור שעבורו "האחר" יכול להיות גוף וירטואלי, גוף שאינו חייב להיות חלק ממערכת יחסים, בהשפעת העולם הוירטואלי כאפשרות נסיגה של מתבגרים לתוכו, כהגנה מפני חוויות מכאיבות בעולם האמיתי ובאופן שבו הטכנולוגיה מכריחה את הפסיכואנליזה "לחשב מסלול מחדש" ביחס להנחות בסיסיות של הטיפול. במבט אל העתיד, עוסקת בן עטר כהן בסוגיית העולם הוירטואלי החודר להגדרת הסובייקט ולקשריו, מקדם את הממד החזותי והלשוני על פני ממדים אחרים ומאפשר צמצום של החוויות הגופניות והרגשיות לכדי 'אימוג'י', באופן המערער את גבולות בין האני לגופני ובין האני לאחר, וכן את הגבולות שבין המציאותי לפנטסטי. שוב קיימת סכנה להיעדר הגוף מן התמונה, והמבט לעתיד מעורר לחיים את העבר וההיסטוריה.

חשבתי כאן ביחס למילותיה של בן עטר כהן על המשפט השחוק לפיו "מה שהיה הוא שיהיה", והאסוציאציה הבאה שחלפה בראשי היתה של סדרת הטלויזיה "סיפורה של שפחה", עת נחו עיני על הכותרת "התקף חרדה שאי אפשר להימלט ממנו" של הכתבת חן חדד (2017), בעיתון הארץ. חדד היטיבה לחדד ולתאר את התגלמות העבר המטריד בעתיד מחריד, דרך עלילתה של הסדרה המביאה עימה "סיוט בו עולות שוב ושוב שאלות על אנושיות, כאשר התיאוקרטיה, בגלעד, שקמה על חורבות ארה"ב, שוללת מהשפחות את אנושיותן ומצמצמת אותן לכלי לילודה". "אנחנו רחם מהלך על שתיים, זה הכל: כלי קיבול מקודשים, גביעי קודש ניידים" אומרת השפחה שלפרד. חדד כותבת כי "הסצינות משקפות בחוכמה את יכולת של האנושות לשרוד תחת שעבוד והניסיון הבלתי פוסק של השלטונות למחוק את האינדבידואליזם", כי "הסדרה מזכירה ששום התקדמות פוליטית וחברתית אינה חקוקה באבן, ושחופש יכול להיעלם בהדרגה" וכן היא מציינת כי "הסדרה נמצאת במיטבה כשהיא מראה כי יש מי שנפשן מסרבת להיכנע". התרחשויות הסדרה נוגעות בעיני ברעיונות רבים עליהם כותבת בן עטר כהן, ביניהם, הצטמצמות הגוף בכתיבה ובקליניקה, דחיקתו לשוליים, הגחתו החוצה דרך 'אי הנאותות' וכך פגיעה בקוהרנטיות עליה מנסים לשמור מבני הכוח בחברה, וחזרת הגוף לתיאוריה דרך חדר הטיפול, המלווה בשאלותיה החשובות של בן עטר כהן לגבי העתיד לבוא על מקומו של הגוף. כך מסיימת בן עטר כהן את ספרה באופן כה נוגע, עכשווי ומדויק ושואלת "האם הפסיכואנליזה שמגדירה את מושג הגבול שבו חל המעבר בין הגופני לנפשי, בין האורגני לסובייקט האנושי, עדיין תוכל לתת מענה לבני הדורות הבאים בכל הנוגע למציאת המשמעות המשולבת של הנפשי והגופני? האם היא תאפשר מרחבים אחרים ושונים של הנכחתו של הגוף, או שמא הוא ישוב לשתוק?" (עמ' 240).

הקריאה בספרה של בן עטר כהן איננה פשוטה, כתיבתה פילוסופית לעיתים, הטקסטים מורכבים להבנה ולפרקים מצריכים קריאה חוזרת, והתוכן מפגיש את הקורא עם חוויות לא פשוטות סביב סוגיות קונפליקטואליות כמגדר, גוף, השתקה, ועוד אינספור מילים הרלוונטיות לכולנו בכל זמן נתון, כמטפלים וקודם לכך, כבני אדם, כנשים, כגברים, כחברה וכתרבות. הספר עשיר, מגוון, מרתק ומשמעותי עד מאוד בהתייחסו למה שנדמה לי כ'מושג העל' של האנושות - הלוא הוא הגוף.

-1- מרלו-פונטי, 1962, עמ' 41 כאן

-2- פרויד, 1923, עמ' 75 כאן

ספרות
1. חדד ח. (2017). "התקף חרדה שאי אפשר להימלט ממנו". עיתון הארץ, מוסף גלריה, עמ' 4, 20 יוני 2017.

התינוק ומי האמבט

נינה קולטארט
התינוק ומי האמבט

תרגום מאנגלית ועריכה מדעית: אורה זילברשטיין. ירושלים, כרמל, 2012, 229 עמ'.

ד"ר נועה גור-אריה
(היחידה לטיפול בהפרעות אכילה - מרפאה לבריאות הנפש בנתניה, קליניקה פרטית ומרכז 'חכמת נשים', תל-אביב.)

"מישהו היה מבקש ממני לכתוב או להציג מאמר, שהנושא שלו כבר הסתובב לי בראש, כך שזה בהחלט יכול היה לשמש באותה הזדמנות. אבל אני לא יכולה לומר שהייתי מגיעה לכתוב לולא ההזמנה", כך קולטראט בראיון לאנתוני מולינו שהתקיים ב- 1996 (1, עמ' 204) . לקרוא את נינה קולטארט -הזמנה להזדמנות. עבורי היתה זו הזדמנות למפגשים עם עצמי והזמנה למסע נוגע ומרתק. באותה הנשימה אמרה קולטארט למולינו, כי ברגע שהחלה לחשוב על נושא לכתיבה, לרוב הייתה אומרת לעצמה: "אוי, אני לא יכולה לעשות זאת. אין לי מה לומר בעניין, זה רק רעיון מעניין" (1, עמ' 204). הרהרתי במילותיה ותהיתי האם יהיה לי מה להגיד בעניין, והאם אצליח לארגן ולהדק יחדיו מחשבות כה רבות, כאלה המתערבבות בפנים עם פיסות נרחבות של הזדהות ועם תחושות של התפעלות רבה. קריאת הספר היתה עבורי חוויה מהסוג המייצר דיוק, מגע, מפגש, חיבור ותחושה של משהו המתעורר לחיים, ומחשבותיי לוו בציפייה למילותיה הבאות של קולטארט ובהשתאות נוכח התבונה וההשראה שהיא מעוררת דרך ספרה זה. החלטתי לנסות.

לקרוא לדברים בשמם-1-
בהקדמתה לספר מתארת זילברשטיין כי "נינה קולטארט היתה דמות לא שגרתית בנוף תקופתה" (3, עמ' 11). השתהות לרגע ב"קווים לדמותה" מייצרת זרמים תת קרקעיים הפורצים מבעד למילים, ופותחת מרחב נוסף למחשבה, אם כי השתהות לרגע אחד בלבד הינה משימה כמעט בלתי אפשרית כשמביטים בדמות כה עשירה כנינה קולטארט. קולטארט הפסיכואנליטיקאית הבריטית, שהשתייכה לקבוצה העצמאית ראתה עצמה כ"נציגה העצמאית ביותר" (3, עמ' 11) של קבוצה זו. היא נטתה לבחון כל עיקרון פסיכואנליטי מתוך "ניסיונה האישי תוך חשיבה בלתי תלויה, שיקול דעת וויתור על אלמנטים מסוימים בפסיכואנליזה הקלאסית" (3, עמ' 13 ). קולטארט גרסה ללמידה עמוקה של יסודות התיאוריה הפרוידיאנית הקלאסית לצד חשיבות הרחבתה בתיאוריות עכשוויות והחזיקה בתפיסתה שמרנות והערכה למקורות, לצד מרדנות בנורמות ובקונבנציות וסלידה מצדקנות ממסדית. כתיבתה היתה אישית מאוד, היא שזרה בה חלקים שלה כאנליטיקאית וכאדם, תוך שהיא מעיזה להתייחס לנושאים שריתקו וסקרנו אותה, כאלה שאחרים העדיפו שלא לדבר עליהם בקול רם. כך למשל, עסקה רבות בסיום, בפרידה ובמוות, מתובלים בבודהיזם מלוא החופן, כאשר אלה מרחפים על פני ספרה הנוכחי ומבשרים על הבאות בחייה, ויהיה נכון יותר לומר כי הם מהדהדים את מותה.

חייה של קולטארט החלו בחוויה טראומטית, כאשר איבדה את הוריה בתאונת רכבת כשהיתה בת 11, אך ישנם רמזים בכתיבתה ובראיון שלה עם מולינו לחוויות של נטישה וטראומה עוד טרם לכך. אסונה האישי "ככל הנראה הפך אותה לימים לאנליטיקאית" (3, עמ' 20). קולטארט בחרה שלא להינשא ושלא ללדת ילדים, אך ניכר כי נישאה לפסיכואנליזה (3). לאחר 30 שנים של עבודה פסיכואנליטית החליטה לפרוש מן הפרקטיקה ובצעד חריג ביותר וויתרה גם על חברותה בחברה הפסיכואנליטית. כשנתיים לאחר מכן פרסמה את ספרה הנוכחי, ולאחר שנה שמה קץ לחייה.

בראיון למולינו, שהתקיים כחצי שנה טרם מותה, מספרת קולטארט כי לאחר קריאת הספר אמר לה בולאס כי היא חייבת לשנות את שמו ולקרוא לו "באחריתי ראשיתי" מתוך שירו של ת.ס. אליוט "איסט קוקר" (4). מילים אלה מצמררות אל מול תחילת וסוף חייה, אך קולטארט חשה כי זהו היבט אחד בלבד שלה וכי איננו המרכזי. ואכן, לצד המוות המרחף מלמעלה, ספר זה בעיקר מעורר בעיני חיים. קולטארט כינתה עצמה "תיירת כורסא" ובולאס כינה אותה "מדריכת טיולים" . חשבתי כי קריאת ספרה היא מסלול טיולים למיטיבי לכת.

ספרה של קולטארט מונה עשרה פרקים הפורסים בפני הקורא את עדשות הראיה הייחודיות שלה על עולם הטיפול, על ייעודו, על ייעודה שלה ובחינתה את בחירתה בעולם הטיפול, על המשימות המופקדות בידי המטפלים, על הכישורים והמאפיינים המיוחדים הנדרשים לדעתה בכדי להיות מטפל, תוך תיאורים קליניים עשירים הן של מטופליה, הן שלה עצמה כמטופלת בקבוצה טיפולית והן שלה כמדריכה. לפרקים בספר זרימה מאורגנת ומוקפדת. ראשיתם בפרק המכונה "האיש עם שתי האימהות", תיאור קליני של עבודה אנליטית עם מטופל. היה זה המאמר הראשון שכתבה קולטארט עוד ב-1967 ולדבריה מכיוון שכך, מיקמה אותו ראשון בספרה. משם היא עוברת לפרק שני מהותי ביותר, ושואלת "מדוע אני כאן?" ולאחריו בפרק המכונה "טובים השניים מן השלושה" מתבוננת קולטארט על האופן שבו חוותה כמטופלת את הסיטואציה הטיפולית בקבוצה. לאחר מכן עוברת לדון בטכניקה הטיפולית בפרק "השימוש בהעברה" ולאחריו דנה באריכות בשני סיפורי מקרה קליניים בפרקים "פילוסוף ושכלו" ו-"דם, חרא ודמעות". מכאן עוברת קולטארט לתיאור שני סוגי הדרכה מנוגדים ומרתקים במיוחד בפרק אותו מכנה "ועכשיו למשהו שונה לגמרי...". בשלב זה משתנה התוכן בפרק "בודהיזם ופסיכואנליזה", במסגרתו מעניקה קולטארט מקום ייחודי לבודהיזם שהיה מרכזי מאוד עבורה וקושרת יחד את שני סלילי ה- DNA שלה. הפרק התשיעי נקרא "סופים" וכשמו הוא מתייחס לסיום, לפרידה ולמוות בהקשר הטיפולי, אך כפי שאתאר בהמשך הוא מרמז על רבדים עמוקים יותר. אחרית הספר בפרק "התינוק ומי האמבט", בו מבקשת קולטארט להשקיף על שנים של עבודה פסיכואנליטית ולהרהר בכל מה ששמרה איתה לאורך השנים - 'התינוק' ובכל מה שהשליכה מאחור, אותו מכנה 'מי האמבט'. קולטארט מציינת בהקדמתה לספר כי הפרק הראשון והאחרון "כורכים ביניהם יפה את כל השאר" (עמ' 24), בהיותם הראשון והאחרון בחיי הכתיבה שלה. פרקי הספר מלווים תחילת חיים מקצועיים, חולפים על פני התפתחות מקצועית ואישית ומגיעים אל הקצה, אל סיום חיים מקצועיים, סיום חיי הכתיבה ולבסוף לעבר סיום החיים, תוך השארת צוואה מדוקדקת והענקת "לוחות הברית הטיפוליים", בהם פונה קולטארט אל המטפלים המבוגרים והצעירים כאחד במתווה של "עשה ואל תעשה", תוך שיתוף במסע אישי מאוד. כל אחד מן הפרקים בספר מרתק באופן יוצא דופן, בייחודיותו, במקוריותו ובהתפעלות שעורר בקרבי. עם זאת, בהמשך למסגרת ששרטטה קולטארט, בחרתי גם אני להתייחס להתחלה ולסוף, ולהתעמק בשני הפרקים הראשונים, בחלק אותו כיניתי 'מֶטה-תקשורת' (עמ' 62) ובשניים המסיימים, במסגרת החלק אותו בחרתי לכנות 'מֶטה תקשורת או מתה-תקשורת?'.

מֶטה-תקשורת
האיש עם שתי האימהות
בפרק זה מתוארת עבודה אנליטית מפורטת של קולטארט עם מטופל פרוורטי, בראשית דרכה המקצועית. קולטארט מגוללת את קורות חייו של א', מורה רווק בן 36, אשר נולד להורים שהתחתנו רק משום שהאם הרתה ולאחר מכן נפרדו, ובהמשך הועבר למשפחת אומנה. א' מתואר כתינוק בעייתי ש"לא הצליח להטמיע את הטוב שבאמו המאמצת עד שהתחיל לבסס תחושת נפרדות כלשהי בינו לבינה" (עמ' 32).קולטארט מתארת היסטוריה של שני אשפוזים בילדות, אשר הניבו "פנטזיות מבלבלות על היות כל תוכן גופו רע ובלתי רצוי" (עמ' 33) ומסבירה כי "טביעות החותם הפסיכוסומאטיות והרחבותיהן הפנטזמטיות... שזורות כולן בפרוורסיות שפיתח בהמשך" (עמ' 33). היא מתארת את הפרוורסיה של א' וכיצד "שמרה עליו מפני פסיכוזה" (עמ' 39), ואומרת כי ביטא "באופן מודע את תקוותו ואמונתו כי בסופו של דבר ישתחרר מקשריו המסועפים והמורכבים עם עברו כפי שאלה מיוצגים באופן תמציתי בפרוורסיה שלו ויתחיל ליהנות מחיי מין נורמאליים שבמסגרתם יינשא ויקים משפחה" (עמ' 52). מובאים לאורך הפרק יחסי העברה "עזים ביותר" (עמ' 40) , הכוללים את התנועה שלו לאורך הטיפול בין קולטארט המגלמת את אימו המאמצת ובין זו המגלמת את אימו הביולוגית, עד להגעה לאם שלישית ואידיאלית המשלבת את תכונותיהן הטובות של שתי אמהותיו, וזאת "באמצעות אידיאליזם מאגי" (עמ' 48), המסייע לא' לשמור בתוכו על קולטארט מנגעי זעם וחמדנות. "האיש עם שלוש האימהות" כך חשבתי לעצמי. א' היה באנליזה במשך 8 שנים, הוא "המשיך להתקדם בתחומי האני" (עמ' 53), הוא חי "חיים מאושרים במידה סבירה" (עמ' 53) אך נפטר באופן פתאומי מהתקף לב בשנות החמישים המוקדמות לחייו. קולטארט אומרת כי למדה ממטופל זה יותר משלמדה מכל מטופל אחר. היא מתארת את חוויית הלימוד שלה במהלך האנליזה ומביאה בכתיבתה את ההישענות על כתביהם של פרויד, גלובר, גילספי, ויניקוט, וחאן.

בפתחו של הפרק משתפת קולטארט את הקורא ואומרת "אני כוללת את המאמר הבא כי אני סבורה שהוא עשוי לעורר עניין בשלב זה, כשחיי הכתיבה שלי מתקרבים לסיומם. זהו המאמר הראשון שכתבתי אי פעם כאנליטיקאית, ואחריו לא כתבתי מאמר נוסף במשך ארבע-עשרה שנה. אני מקווה שהוא אומנם ראוי להיכלל כאן... כבר במאמר זה ניכרת ההנאה ארוכת השנים שהסבה לי הכתיבה על נושאים קליניים... הכשרתי הקלאסית באותה תקופה ניכרת ביותר" (עמ' 31). חשבתי כיצד משפט הפתיחה מרמז על הבאות, על הסוף, חשבתי עד כמה ראוי הפרק כפותח את ספרה וכמה הנאתה הרבה של קולטארט 'יוצאת החוצה'. לצד ההנאה אכן בולטת מאוד השפעתה העמוקה של הכשרתה והעת ההיסטורית בה החלה לטפל. זו באה לידי ביטוי לאורך הפרק "בכל רמ"ח אבריו", אך במיוחד לכדו את עיני מספר הערות שוליים לאורך הכתיבה. למשל, בתיאורה את עיסוקו של א' מסבירה כי "כך הצליח אדם מוכשר כמוהו למלא את ייעודו בדרך יצירתית, מבלי לבזבז שנים בלימודים שבהם מורים פחות מוכשרים ממנו אומרים לו כיצד לבצע את העבודה" (עמ' 43), ובהמשך בתיאורה את התערבויותיה באנליזה מעירה קולטארט (ובעיני מאירה), כי "הניסוח הזה הוא דוגמא שמלמדת עד כמה הייתי קרובה עדיין להשפעת ההכשרה האנליטית. ישנו סגנון מסוים של הצגה אנליטית שנוטה מאוד להתנסח: "הראיתי למטופל כך וכך...". זמן קצר מאוד אחרי שהוסמכתי, צורת הדיבור הזאת התחילה להישמע לי כיודעת-כל ומתנשאת, ומעולם לא חזרתי להשתמש בה" (עמ' 45). קולטארט מבטאת בהערותיה את תחושותיה כלפי הממסד בכלל והממסד הפסיכואנליטי בפרט. חשתי כי מקומן של הערות אלה כלל איננו בשוליים, וכי עליהן להתמקם במרכז הבמה ובמרכז העבודה הטיפולית. נזכרתי בסיום הטיפול של א', כאשר ציינה כי "בסופו של דבר הוא למד להבין ולהשלים עם 'הישגים מוגבלים' " (עמ' 53). נראה כי נדרשת גם כאן הבנה והשלמה של הקורא עם הישגים מוגבלים, נוכח תקופה בה קיימים נושאים שלא ניתן עדיין להפנות אליהם את הזרקור. השלמה זו מתאפשרת ביתר קלות עם קריאת הפרק הבא בספר.

מדוע אני כאן?
"כך אני שואלת את עצמי לפעמים" (עמ' 54), מספרת קולטארט בפרק המהווה בעיני את אחד הפרקים המרכזיים והמהותיים ביותר בספרה, בו היא בוחנת את מניעיה ומניעיהם של מטפלים אחרים בבחירת המקצוע הטיפולי, תוך שמנסה לחדד ולהגדיר מהם המאפיינים הייחודיים הנדרשים בכדי להיות מטפל. תיאוריה בפרק זה מרגשים והעידן האחר בו נכתב ניכר בביקורת ישירה ובאמירות ברורות יותר המונחות במוקד. כך למשל תוהה קולטארט כיצד הצליחה לעבוד כמטפלת בהיעדר תיאוריות יחסי האובייקט שהפכו זמינות רק מאוחר יותר, ומסבירה כי "פסיכולוגיית היחיד המשיכה לשלוט בתחומנו.. עקב כח ההשפעה העצום של פרויד, שהיה אדם פטריאכלי ודידקטי ולא סבל יריבים" (עמ' 63). היא עוסקת ביחסים הבינאישיים בתוך החברה הפסיכואנליטית, מציינת כי לא מתאפשר בה עיסוק בענייני עולם המציאות, תוך שטוענת לקיומה של אווירה עכורה בחברה זו, על רקע צורך להגן על התיאוריה "בפנטיות הגובלת בקנאות דתית" (עמ' 65). בהתייחס לכך, גורסת קולטארט לקיומו של פרדוקס מקצועי, כאשר לדעתה מטפלים אינם אנשים 'המצטיינים' ביחסי אנוש ויכולתם לנהל יחסים חברתיים, פוליטיים ואף להיות בעלי רגישות לזולת לוקה בחסר, ואף פעמים רבות מאופיינת התנהגותם בסמכותיות מתנשאת. ובכל זאת, מדוע היא כאן? בניסיון לענות על השאלה היא משתפת ואומרת "צורת ההקשבה המקצועית, המיוחדת, המיומנת והמורכבת, שדורשת זמן לימוד רב, היא אחת הסיבות העיקריות שבגללן אני כאן.. מדובר במשהו לא מוחשי, בלתי ניתן למדידה ויקר לעין ערוך... עבודה שלא טומנת בתוכה סכנת שעמום.. דבר נדיר" (עמ' 61). הטיפול מתואר כטיול וקולטארט מוסיפה צבע ואומרת, "אנחנו נהנים מחוויה מרתקת, שלֵחה לא נס לעולם: חוויית המסע אל תוככי המרחב הפנימי, שלנו ושל מטופלינו כאחד. אלה שאנו מלווים במסעם זקוקים לבן לוויה... מדוע אנו מציעים ללוות אותם?" (עמ' 54). קולטארט מאמינה בתקפות המושג 'ייעוד' ובבחירה "בפסיכותרפיה כמפעל חיים" (עמ' 66), תוך שהיא מונה חמש תכונות המאפיינות את הייעוד והן "כישרון, אמונה בכוחו של הלא מודע (אמונה בלא-מודע עצמו), נחישות נטייה לתיקון וסקרנות" (עמ' 66). היא עסוקה בכישרון טבעי ליחסים סובייקטיביים הכורך בתוכו יצירתיות, דמיון והרפתקנות ו 'מרכיב X' האופף לדעתה את כל המכלול, כמו בכל סוג של אומנות, שהרי כך רואה את הטיפול. ביחס לנטייה לתיקון היא מבקשת לחזק את הטענה כי "מטפלים לעתיד צריכים לקבל טיפול אנליטי רציני, במידה שהם עצמם נחבלו מהחיים" (עמ' 68), וקוראת למטפלים להיות קשובים למקומות של עייפות ותשישות ולדאוג לעצמם "למנוחה, התרגעות והתרעננות בכל הזדמנות הנקרית בדרכם" (עמ' 72).
קולטארט נוגעת במושג האינטואיציה כמרכיב יסוד בטיפול ומתארת באופן מרגש כי "לעיתים נדירות ביותר, כשהאינטואיציה מטילה קרן אור בהירה היישר לתוך הפינות האפלות שבהן מרוכזים חלקי הפאזל, וכל האסטרטגיות שלנו מתלכדות ליצירת הפירוש הבא, נוצרת תחושה חזקה שהנפש המודעת איננה השחקנית המרכזית בכל מה שאנו רואים, יודעים או אומרים... נדמה כי לרגע קט משהו חי אותנו מן המעמקים שבתוכנו... המטופל שותף ליצירתו של הרגע הזה, וברגעים כאלה הוא נוטש את כל הגנותיו ונפתח לקבל את מה שהתהווה" (עמ' 62). קולטארט מכנה זאת "מֶטה-תקשורת". היא מוסיפה כי "כאשר הדבר קורה הוא בלתי-נשכח ומשתלם לעבוד למענו ולהמתין לו" (עמ' 62), ומקנחת את הפרק במחשבה לפיה "נפלה בחלקנו העבודה המעניינת ביותר בעולם" (עמ' 72).

מֶטה-תקשורת או מתה תקשורת?
סופים
"מאוד יעניין אותי לשמוע את האסוציאציות הראשונות של אנשים לכותרת שלי" (עמ' 181). עצרתי את הקריאה וניסיתי להרהר ולבדוק מה עולה בתוכי, החלטתי לדלג על זה באופן די מיידי. עיני נעצרו על האסוציאציה המצמררת של קולטארט מיד בפסקה הבאה "האסוציאציה הראשונה שלי היתה דימוי חזותי...תמונה של שדות בחורף...אפורים ורטובים. התמונה לוותה בתחושה גופנית עמומה מאוד, של צינה קלה, ומיד אחריה הופיעו רגש עגום במובהק, וגם, אני מניחה, בדידות" (עמ' 181). לקחתי נשימה עמוקה וקראתי שוב ושוב את מילותיה הבאות "חשבתי אמנם על סיומי טיפול, אבל המחשבה הראשונה והחזקה יותר היתה על מוות... לפעמים אני חושבת, בדומה לפיטר פן, שהמוות עשוי להיות הרפתקה גדולה. על פי רוב אני חושבת שהוא יהיה נורא מעניין, ונדמה לי שהברכה הגדולה ביותר כמעט שהחיים מסוגלים להעניק לנו היא האפשרות לפסוע במודע אל תוך מותנו" (עמ' 182). באחרית הדבר לספר כותב מוליני כי הראיון שלו עם קולטארט מגלה כי היא "חשה מאוד בנוח לדון במוות באריכות ולעומק: במות הוריה, במותם של מטופלים, במותם של חברים ובמותה שלה" (2, עמ' 214). הוא משתף כי לאחר קריאת הספר רמזים למוות לחשו אליו מתוך הדפים וכי מאז היוודע לו דבר מותה, הוא השתכנע יותר ויותר כי התאבדותה היתה מתוכננת. ואכן, בנקודה זו עוד בראשיתו של הפרק לא נותר בעיני מקום לדמיון או לפרשנות. חשתי כי מתה תקשורת וכי אני מתקשה להמשיך ולקרוא את המילים הבאות ו"לדלג" על המתרחש לפניי. ניכר היה כי פרק זה הוא 'תכנון' וכי הפרק שלאחריו הוא 'צוואה' (אודותיה ארחיב בהמשך).

פרק זה פורס בפנינו התכתבות של קולטארט עם מושג המוות, עם מותה שלה, מוות בחיים עצמם ומוות בטיפול הבא לסיומו. היא משרטטת בברור את תהליך סיום הטיפול ודנה בפרדוכסליות שלו - יצירת קשר עמוק בעל מאפייני תלות עם המטופל, כזה אשר נאמר עליו "האנליזה שלי היא החיים שלי" (עמ' 190), ואז באופן שרירותי הבאתו לכדי סיום מוחלט המהווה אירוע מוות. קולטארט מתארת את תהליך סיום הטיפול, מה עשוי להתעורר, מה כדאי לעשות, למה עלינו לשים לב, אלו התערבויות משמעותיות כדאי שיאמרו. היא מבטאת דעות נחרצות ופונה אל המטפל שזה עתה הוסמך, תוך שפורטת רגשות שעלול להרגיש במהלך הסיום, אל מול הרגרסיה של המטופל, ומחדדת כי "זוהי תקופה סוערת, מרגשת; על המטפל להיות חד כתער, ערני ודרוך, ולהשתמש בתבונתו כפי שלא השתמש בה מעולם" (עמ' 194). קולטארט מכניסה את הקורא לעולמה הפנימי, ומסייעת לו להרגיש על בשרו את מילותיה כאשר מסיימת את הפרק בחדות ואומרת "אגיע לסיום הרצאתי באותה פתאומיות סופית שכל המטופלים, כולל אנו, חווים בסוף הטיפול" (עמ' 196).

התינוק ומי האמבט
בפרק אחרון ומסכם משקיפה קולטארט לאחור על חייה ומבקשת להעביר הלאה את 'התינוק' שאימצה במהלך השנים, תוך התבוננות על 'מי האמבט' שבחרה להשליך מרצון (תוך הכרה שחלקם הושלכו לא מתוך בחירה) בתקופה זו. בשלהי תקופה זו היא סבורה, כי לצד הנחייתו של ביון לעבודה ללא זיכרון או תשוקה, יש הכרח "לפתח פילוסופיה של טיפול" (עמ' 203). פילוסופיה זו בולטת לכל אורך הספר, אך מוגשת לנו כאן בכף גדושה. החלקים שבחרה להשליך מתוך הפרקטיקה שלה מתוארים בליווי ביקורת על הגישה הקלאסית ולצדם היא משרטטת את 'התינוק' שלה, פרי עבודתה רבת השנים, במתווה של "עשה ואל תעשה" בדומה לסגנון כתיבתה בפרקים הקודמים. כך ניתן למצוא בפרק זה ביטויים רבים כגון "מה שקובע הוא", "ככל ש...כך ייטב", "מצאתי שלא כדאי...", "אני חוזרת ומדגישה ש...", "יש לעקור מן השורש", "תפקידנו הוא" וכן הלאה. מי האמבט שלה היו בראשית אובדן האמונה הדתית, מה שסייע לרכישת עמדה ביקורתית לדבריה כלפי הדוקטרינה הנוצרית, ובעיני סייע לה באופן כללי בראייה ביקורתית כלפי הממסד הפסיכואנליטי. למקומה של הדת נכנס הבודהיזם, אשר חבר לעולם הפסיכואנליטי של קולטארט. קולטארט מסבירה באופן נרחב כיצד למדה להשליך חלק ניכר מהמודל הרפואי, תוך שהיא מותחת ביקורת חריפה על היותו אוחז "בזהב הטהור של הידע האנליטי" (עמ' 200), לפיו "המטופלים צריכים לבוא לפגישות חמש פעמים בשבוע ולשכב על הספה; עליהם לכבד את חופשותינו ולהתאים עצמם אליהן; ועליהם לשלם את שכרנו הנקוב, גם עבור פגישות מוחמצות, תהיה הסיבה אשר תהיה. ועליהם להשתדל כל העת לומר לנו את כל מה שעולה על דעתם... בשעה שממרומי האולימפוס אנו משקיפים במבטנו החודר אל תוך עולמם הלא-מודע" (עמ' 201). היא מוסיפה ואומרת כי "לא כדאי להישאר יותר מדי בחשכת חוסר ההיכרות עם תיאוריות וגישות טיפול אחרות שהתפתחו לצד הגישות שלנו... הספרות המקצועית התופחת שלנו איננה כתבי הקודש אלא גוף עבודה מעניין, מלמד ויצירתי, אשר צמח מתוך המאה הפסיכואנליטית" (עמ' 203). חשבתי עד כמה מילותיה רלוונטיות לשטח הבוער היום, בעידן כניסת הרפורמה של שירותי בריאות הנפש והצורך לגבש מבני עבודה מותאמים יותר למציאות החיצונית, ולכבד גישות חדשות ש'עובדות' כגון CBT ,DBT ודומיהן. בהמשך לכך, קוראת קולטארט לגמישות טיפולית, משתפת כי "במקום להימצא בעמדה חזקה וסמכותית ביחס למישהו, שבמובנים רבים ממוקם נמוך ממני על סולם מסוים, מערכת היחסים שלי עם פציינטים היא 'שוויונית אבל א-סימטרית' (עמ' 201). ונוגעת באופן זה באחד מעקרונותיה של הגישה האינטר-סובייקטיבית המוכרת בעבודתנו כיום. ביחס לטיפול האנליטי המתאפיין במשך זמן ארוך, גורסת קולטארט כי בכדי לחיות חיים מספקים ונטולי חרדה, רצוי שיהיו למטופל יותר חיים מחוץ לטיפול, כך שיעמוד לרשותו יותר זמן להיות מאושר וכי ככל שיצטרך להיות פחות תלוי במטפל, כך ייטב. קולטארט מכבדת מאוד את אבותיה הקדמונים אך שמה לה למטרה שלא להיות דומה להם, ולמצוא את דרכה הייחודית. זאת התאפשרה לה לדעתה בזכות התנגדויות פנימיות שליוו אותה לאורך הדרך ולדבריה שמרו עליה ואפשרו לה למצוא את דרכה וסגנונה האישי, מבלי להפוך לשיבוט של האנליטיקאית שלה - "אני זוכרת איך חשבתי אז, שפשוט אצטרך להתפתח ולעשות את הדברים אחרת כשיגיע תורי" (עמ' 204). כך העיד גם וויליאמס (5) שהיה אנליזנד של קולטארט כי כל תלמידיה הצליחו לשמור על האינדיבידואליות שלהם ולא הפכו דומים לאחר טיפול או הדרכה אצלה. קולטארט מבקשת לקראת סיום להתייחס לכך שבניגוד לדעה הרווחת בהכשרות השונות, על הטיפול לספק חוויה מתקנת - "הטיפול הוא ללא ספק חוויה – אחת החשובות בחיים.. ואם הוא אינו מתקן... אם אין בו אוירה מועילה ואפילו מהנה... אז מה בעצם אנחנו עושים כאן?" (עמ' 208). היא מזקקת את התינוק ומי האמבט שלה ואומרת "נפטרתי מכל שריד מחשבה שהפסיכואנליזה היא מדע אמיתי, והצטרפתי לשורותיהם של אלה הרואים בה אמנות ואומנות" (עמ' 212). קולטארט מסיימת את הפרק החותם את ספרה (ואת חייה) ואומרת "אני יכולה רק לקוות בשעה שאני מתקרבת לסיום חיי הכתיבה שלי, שהעברתי לפחות מידה מסוימת מההנאה הבלתי פוסקת שלי מעבודתי, לאלה מכם שנשארו איתי עד הסוף" (עמ' 209).

בראשיתי אחריתי - התבוננות מסוג אחר
קולטארט התאבדה ביום שלישי 24 ביוני 1997, בנטילת מנת יתר של גלולות שינה. "בעקבות אירוע פתאומי ועצוב זה, כתבתי כי "נראה שכעת ראוי לפנות מקום להתבוננות מסוג אחר" (2, עמ' 210).

כפי שהוזכר בתחילת הסקירה, בראיון עם מולינו משתפת קולטארט כי לאחר שקרא בולאס את ספרה הוא התקשר אליה באמצע הלילה ואמר כי חייבת לשנות את שמו ולקרוא לו "באחריתי ראשיתי" מתוך שירו של ת.ס. אליוט. אך למעשה, מילותיו המקוריות של ת.ס. אליוט בשיר הן "בראשיתי אחריתי", והן מופיעות בסדרן המקורי בפרק "טובים השניים מן השלושה", ביחס לסיום ולפרידה. כלומר, בראיון הפכה קולטארט את סדר המילים. היפוך זה מרתק בעיני. ניתן לחשוב כי כל אחד מצמד המילים נוגע במדויק בסיפורה האישי. המילים המקוריות הלוא מתארות את חייה, את התגלמות הטראומה הראשונית בחייה, בסופם. "זהו סיפור של מוות ידוע מראש כמעט, ואולי מוכל כאירוע נפשי פוטנציאלי בטרגדיה שהטביעה חותם בחייה באופן כה עמוק: אבדן שני הוריה בתאונת רכבת כשהיא בת 11 בלבד" (6, עמ' 215). בראיון אומרת קולטארט "עכשיו אני יודעת, שמשלב מוקדם בחיי ידעתי על החיים עם המוות יותר מכפי שיודעים רוב בני האדם...מגיל מאוד צעיר תמיד חשבתי שאני יכולה לשאת את מותי שלי הרבה יותר בקלות מרוב בני האדם" (1, עמ' 233). היא מתארת עצמה כילדה חרדתית עם נטייה לדיכאון, ולכן לדעתה הטראומה של מות הוריה "גלשה למקומה די בטבעיות" (1, 235), והיתה "פסגה של דינמיקה שתמיד היתה מקור לחרדה עצומה" (1, 237). קולטארט מודה כי פצע זה לא הגליד מעולם ואף לא נידון באנליזה שלה. היפוך המילים מצמרר ומעורר תהיות רבות. האם היתה זו אמירה בלתי מודעת לגבי מותה הקרב ובא? האם דרך 'האחרית' שמיקמה לפני 'הבראשית' ביקשה קולטארט לרמוז על סופה? קולטארט התאבדה פחות משבועיים לאחר שאישרה למולינו את הגרסה הסופית של הראיון עימה, מה שחיזק את תחושתו כי ידעה שתהיה זאת העדות האחרונה שהיא תמסור אודות עצמה.

דייויס כינתה את מותה "מהלומת הפטיש שבאבדן פתאומי" (7, 253). היא תיארה אותה כאישה "דייקנית, עומדת על ערכם של דברים וחרוצה.. החוכמה שלה היתה נוקבת, חוש ההומור שלה היה מבריק. היא כתבה כמו חלום... וגם, היתה מסוגלת.. למתוח ביקורת על המקצוע שלה - זוהי עוצמה שמקורה ביושרה, באינדיווידואליות ובכנות" (7 ,עמ' 253). באחרית הדבר שכתב מולינו עבור המהדורה העברית של הספר הוא אומר כי "ניכר שהיו לה כמה עניינים לא פתורים וכמה חשבונות לא סגורים עם עולם הפסיכואנליזה הבריטית שבתוכו חייתה, פרחה ונאבקה" (2, עמ' 214). בנקודה זו הפליגו מחשבותיי די במהירות לדמותה של וירג'יניה וולף. חשבתי על שתי הנשים האלה, אשר התקוממו כנגד ממסד פטריאכלי כל-יודע, ביטאו את מחשבותיהן באופן אמיץ, כזה המישיר מבט אל פני הדברים וקורא להם בשמם, הותירו אחריהן צוואות וסיימו את חייהן באופן טראגי במיוחד. חשבתי כי נינה קולטארט דווקא הוציאה לפועל את צוואתה של ווירג'יניה וולף בספרה 'חדר משלך'. וולף אשר מנסה בספרה לברר את הקשר בין נשים וספרות ועוסקת בחירות אינטלקטואלית, קוראת לנשים להשתחרר מגבולות חדר המשפחה, ולאמץ את הרגלי החופש והאומץ לכתוב בדיוק את מה שהן חושבות. היא מסבירה למה הן זקוקות בכדי ליצור - חדר עם מנעול והכנסה קבועה. קולטארט אשר בחרה שלא להקים חיי משפחה, ידעה חירות אינטלקטואלית וכלכלית וייצרה עבור עצמה חדר משלה, אותו נעלה בשלבים שונים וברבדים שונים. בתחילה נעלה אותו מפני הממסד כאשר עסקה ביצירה, בבודהיזם, בטיפול ותוותה את דרכה הייחודית, לאחר מכן נעלה אותו עם פרישתה מהעבודה הטיפולית ובעזיבתה את החברה הפסיכואנליטית ולבסוף, נעלה אותו נעילה סופית ומוחלטת כששמה קץ לחייה.

"נאמנה לרוחה הבודהיסטית, המוות לא היה עבורה אותו איום נבזה ושפל כפי שרובנו תופסים אותו. הוא לא היה קודר או רודפני, כי אם עוד טרנספורמציה" (2, עמ' 216). חשבתי כי אין מילה מדויקת מזו לתאר את חווית הקריאה של 'התינוק ומי האמבט', והרהרתי במילותיו של בולאס, חברה הקרוב של קולטארט, אודות 'האובייקט המתמיר' (8) ובדיוניו בתהליכי טרנספורמציה וכיצד אלו פועלים בעוצמה בספר מרענן ויקר ערך זה.

-1- "לקרוא לדברים בשמם" - הכותרת שהעניק מולינו (2) לאחרית הדבר שכתב לספר עבור המהדורה העברית.

ספרות

מולינו, א. (2012). ' נינה קולטארט.' בתוך: שטיינפלד, ח. ופכלר, ע. (עורכים). באסוציאציה חופשית: מפגשים בפסיכואנליזה עם כריסטופר בולאס, ג'ויס מקדוגל, מייקל אייגן, אדם פיליפס ונינה קולטראט. ירושלים: כרמל.
מולינו, א. (2011). 'לנינה קולטארט: לזכרה או לקרוא לדברים בשמם'. בתוך: קולטארט, נ. התינוק ומי האמבט. ירושלים: כרמל.
זילברשטיין, א. (2012). 'אנליזה סופית'. בתוך: קולטארט, נ. התינוק ומי האמבט. ירושלים: כרמל.
T.S. Eliot. Collected Poems 1909-1962 בתוך: ברנשטיין, א. (2010). כל שירי ת.ס. אליוט. הקיבוץ המיוחד:תל-אביב.
Williams, P. (1997). The baby and the bathwater by Nina Coltart. British Journal of Psychotherapy. 14 (2). 250 – 253.
Antinucci P. (1999). Review of Freely Associated: Encounters in Psychoanalysis with Christopher Bollas, Joyce McDougall, Michael Eigen, Adam Phillips, Nina Coltart, edited by Anthony Molino. The International Forum of Psychoanalysis, 8, p.277.
דייוויס, ג'. (1997). 'אחרית דבר מאת מו"ל המהדורה האנגלית'. בתוך: שטיינפלד, ח. ופכלר, ע. (עורכים). באסוציאציה חופשית: מפגשים בפסיכואנליזה עם כריסטופר בולאס, ג'ויס מקדוגל, מייקל אייגן, אדם פיליפס ונינה קולטראט. ירושלים: כרמל.
בולאס, כ. (2000). צלו של האובייקט: פסיכואנליזה של הידוע שלא נחשב. תל-אביב: דביר. תרגום: מרים קראוס.

קשרים חבולים

מייקל אייגן
קשרים חבולים

עריכה מדעית: חיה שטיינפלד ועמית פכלר. תרגום מאנגלית: עמית פכלר ואודי הררי.ירושלים: כרמל, 2014.

ד"ר נועה גור-אריה

(היחידה לטיפול בהפרעות אכילה - מרפאה לבריאות הנפש בנתניה, מרכז 'חכמת נשים', תל-אביב ומרכז טיפול בילדים 'בית רני', הוד השרון).

"אנחנו מגלים את החבלה שבתוכה אנו צומחים, שצמחה בתוכנו"
"למה שלא נקדיש את עצמנו לכך? לקשרים חבולים".
"חבולים, חובלים, לעיתים גם מצמיחים".
"אם ככה, לקשרים מצמיחים?"
"זה נשמע מעגלי כל כך".
"טוב, אז לרגעים שבהם המעגל נפתח".
אייגן פותח כך את ספרו "קשרים חבולים" וכותב שזאת "שיחה שנשמעה שלא-במתכוון". חשבתי לעצמי כיצד רכשתי את ספרו של אייגן "שלא-במתכוון" וכיצד הדהדו שורות "השיחה" בתוכי טרם שקעתי בקריאת הספר. כתיבתו של אייגן בספר זה, בדומה לכתביו האחרים, מבוססת רבות על השראתו מכתביו של ביון, נוגעת בהם, מתכתבת איתם, חולמת אותם ומעכלת אותם במערכת עיכול ייחודית ויצירתית. באותה העת, נשזרים בכתיבתו רעיונותיו הפרדוקסאליים של ויניקוט, המעניקים "מרחב פוטנציאלי" מרתק לקריאה ולחוויה של המתרחש בחדר הטיפול של אייגן ובעולמו.

תיאורטיקנים, מטפלים, מורים וקוראים רבים עוסקים במשך שנים במלאכת הקריאה, הפענוח, ההבנה והעיכול של חומריו של ביון. כתיבתו המסובכת, מורכבות הטקסטים ואופיים העמום הותירו אותי לפרקים עם מחשבות שאינן מנוסחות, אך התרגשתי כל פעם מחדש מהזמנתו לקרוא את כתביו "באופן זורם, פתוח ואינטואיטיבי ומבלי להיעצר על מה שאינו מובן" (1, עמ' 11), בדומה למשנתו, הקוראת להיכרות עם המציאות הנפשית של המטופל "רק באינטואיציה" ו"ללא זיכרון או תשוקה" (2, עמ' 180-182). כךשקעתי בקריאת ספרו של אייגן, ללא זיכרון או התיימרות לניתוח תוכן "מעוכל דיו" של הכתוב, אך עם תשוקה רבה למפגש עם "מחשבות פרועות" (3, עמ' 78).

ספרו של אייגן עוסק במקום הנהדר והטראגי כאחד, בו הקשרים המזינים אותנו מינקותנו ולאורך חיינו הבוגרים, הם הם הקשרים הפוצעים אותנו והמותירים אותנו חבולים ((damaged ו'חובלים(damaging). על רקע זה, הנחתו הבסיסית של אייגן היא בדבר היות הקשר הטיפולי קשר חבול או גורם לחבלה ובו-זמנית, מצמיח ומזין. בהקדמתו לספר מציע אייגן כי אנו רגילים להתעלם מן החבלות שבקשרינו ובכך מפחיתים את יכולתנו להכיר בתהליכי חבלה בדרכנו, אף שאלה באים לפרקים לעזרתנו. כך הוא מאיר גם את עמדתו הפרדוקסאלית של הטיפול הנפשי, בעודו מסייע למטופל לחיות חיים פחות חבולים וחובלים, ובו בעת מכיל בתוכו אלמנטים חובלים מעצם קיומו של קשר אנושי בין שני השותפים. מהי החבלה? כיצד היא נגרמת? מהן השפעותיה? מהי העבודה הטיפולית שניתן לעשות עימה? על שאלות אלה מנסה אייגן לענות בחלקו הראשון של הספר, המכונה "קשרים חבולים - חלומות חבולים". חלק זה מכיל ארבעה פרקים העוסקים בתיאור החבלה כחלק בלתי נפרד מקשרים, בעבודת החלום כמקור להזנה נפשית, בחבלות המביאות לעבודת חלום חבולה ולכן לפגיעה ביכולתנו לעבד רגשות, ובמטפל כמעבד-חלומות המסייע למטופליו, כל זאת בליווי דוגמאות מן הקליניקה. חלקו השני של הספר מכונה "עבודה בתוך החפירות" והוא כולל חמישה פרקים של תיאורים קליניים עשירים, המדגימים את רעיונותיו של אייגן מחלקו הראשון של הספר, את חלימתו המרגשת את מטופליו ומודרכיו ואת עבודתו הפרדוקסאלית עימם. חלק זה נחתם בפרק אוטוביוגרפי, המכונה "צמרמורות" - מרתק ומצמרר כשמו, בו כורך אייגן את ילדותו ואת קשריו החבולים והמזינים בהווייתו, כמטפל וכאדם.

קשרים חבולים – חלומות חבולים
חלקו הראשון של הספר נפתח בפרק "קשרים חבולים", בו מתאר אייגן תופעה של רצון בלתי מנוצח בקרב האדם המותיר את חייו בהמתנה, אשר מלווה בתחושה כי האדם חסר רצון משלו. אייגן עוסק, דרך פירושו את מושגיו של ביון, בהתמוטטות היכולת לזהות, לשאת ולעבד רגשות על רקע התמוטטות עבודת החלום. הוא מתאר כיצד מצבים בהם נתונה האישיות למצבי בהלה פתאומיים וחוזרים לאורך הגדילה, מחבלים בעבודת החלום ומביאים להיווצרותם של אזורי התמוטטות, אשר אינם נרפאים ומופיעים בדרכים חונקות-1- בחיי האדם. אייגן מדבר על "אני-עליון הורס-עצמי" (עמ' 62), בו עלולה האישיות להיטמע ולהפוך ללולאת חנק, כך שקשרים של רצון חונק, המהווה דרך הישרדותית, מחליפים את מקומם של קשרים מרפאים. דוגמא לכך ניתן לראות במקרה של לורה, כאשר קשרים חבולים ביותר ממקורות ההזנה הראשוניים פעפעו כרעל אל תוך נישואיה. בעלה גילם עבורה את "האני העליון הורס-העצמי, כשרצון רודני, ריק ומצומצם מזין את חייה ומצמצם אותם" (עמ' 64). לאט גיהינום של שנים התפוגג בנישואיה בזכות 'חוש שישי' שסייע ללורה להשתמש ביחסיה עם אייגן כקשר מרפא. קשרים חבולים מחבלים ביכולת לעיבוד הלא-מודע, הנדרשת לנו בכדי לרפא את העצמי. כשהלא-מודע הופך להיות הורס-עצמי אנו זקוקים לאחר שישאיל לנו את הלא-מודע שלו ויסייע להפשיר עבודת חלום שקפאה.

הפרק השני בספר "הזנה פצועה" נוגע במקום בו רעל והזנה מעורבבים יחדיו לכדי 'הזנה רעילה' (4, 1999), ומהווה מעין הקדמה לשני הפרקים הבאים העוסקים בעבודת חלום חבולה ובאובייקט הבלתי-ניתן-לחלימה. אייגן מאגד את ביון וויניקוט ואומר "בראשית היה השד הטוב – מצב מזין או מצב מזין פוטנציאלית" (עמ' 66), ומסביר כיצד בתחילה האובייקט הטוב מחובר להזנה גופנית ומנטאלית, כזו המחברת בין אישיויות. הוא מראה כיצד מצבי הרס וחבלה יפגעו בתהליכי החיבור המנטלי ויביאו להחנקת רגשות למינימום. כך הופכת בנייה של רגשות לסכנה המאיימת על חיי הנפש, "אסון או אימה מפני אסון נפתרים על ידי העדר רגש ומחליפים אסון אחר במשנהו" (עמ' 72), ואנו נותרים במצב של אנורקסיה רגשית. אייגן לוקח אותנו דרך משמעותו של חיפוש אחר אובייקט מזין, כזה שיאפשר מגע עם המציאות, באמצעות מותאמות אשר תסייע לנפש לשרוד את השלכותיה, ותאפשר להשלכה להוות אמצעי של תקשורת וחיבור עם אדם אחר. הוא מתאר משם את המפגש עם סביבה עוינת הפוגע ביכולת לחלום, קרי במעבד הרגשות, ואשר מאותת על הזנה פצועה. לבסוף מחבר אותנו אייגן למטרת הטיפול - תמיכה ב"צמיחת היכולת לחלום את החלום ההכרחי" (עמ' 77), שמשמעותו חלימת החלום שלא ניתן לחלום אותו. פרק זה מתחבר באופן טבעי וזורם לפרק השלישי "עבודת-חלום חבולה". אם עד כה כתיבתו של אייגן מהולה בכתביו של ביון, עד כי לרגעים לא ברור 'היכן ביון נגמר והיכן אייגן מתחיל', הרי שפרק זה פותח בכתיבה זורמת ועשירה של אייגן אודות משמעות החלום ועבודתו בחיי הנפש. אייגן מדמה את החלומות לרחם המגביל ומסנן כאב והמאפשר גדילה החלומות כמעטפת לפציעות, שבתוכה הזירה לעבודת ההתמרה הנחוצה לשם עיבוד של חבלות ומאורעות טראומטיים. תוך שהוא נוגע במושגיו של ביון אודות 'פונקצית אלפא' ו'עבודת-חלום אלפא', עוסק אייגן בעבודת החלום כפונקציה המחברת בין המודע והלא-מודע, אשר פועלת בזמן שינה וערות. עם זאת, לעיתים מה שנתפש כחלום הוא למעשה חומרים נפשיים בלתי מעוכלים המייצגים התמוטטות וקריסה של עבודת החלום. אייגן מסביר באופן נהיר וקולח כיצד עבודת החלום מסייעת להכניס לתוך המערכת הנפשית חוויות מעובדות, אך בו-זמנית פועלת להוצאה של חומרים בלתי נסבלים. אם הוצאת החומרים הנפשיים תהיה מאסיבית, מצוי האדם בפני סכנה ליכולתו "לחלום, לחשוב או להרגיש" (עמ' 106).

מילותיו של גרוטשטיין (5, עמ' 86), "על מנת שחלום ייחלם, עליו למצוא חולם", ליוו אותי לאורך קריאת המקרה של ג'קי. (ממליצה לקרוא אותו במלואו). ג'קי חוותה בילדותה רודנות וזעם פוגעני ולמדה כי קשר מזין משמעותו סכנה מתקרבת ובאה. "ג'קי שמקלקלת באופן כרוני חלקים מחייה, חלמה לאחרונה שהאנליטיקאית שלה כועסת עליה, בעוד שחברה לשעבר 'מארק', הכין לה ארוחה נהדרת. במציאות היא מנעה מחברה כל אפשרות להישאר עימה. היא תקפה אותו דרך קבע בגין פגמיו והמעיטה בערכם של היבטים מזינים" (עמ' 94). אייגן מתבונן בעבודת המטפלת אשר הביאה להפריית עבודת החלום של ג'קי, וטוען שהמטפלת היתה עבורה דמות מזינה, שהצליחה להבין כי ההזנה מהווה איום על חייה של ג'קי ואפשרה קיומו של מצב מזין שאיננו מבטל קיומו של כעס ולהפך. אתגר רב עומד בפני המטפל בזיהוי החלום ועבודת החלום כחלק מתהליך עיכול נפשי או כסימפטום של היעדר עיכול שכזה. ומה מתרחש בחלומה של ג'קי? אייגן מצביע על מספר יסודות המופיעים בחלום: פיצול - אהבה/כעס/חבר/מטפלת. היפוך - החבר השתלטן והכועס הופך למעניק ומזין בעוד המטפלת האכפתית מאשימה וכועסת, כאשר במציאות יש גם חלקיקי כעס אמיתיים על המטפלת כמו גם חלקיקי רגשות חיוביים לבן הזוג. התמזגות - כעס והזנה ממוזגים ומתקיימים ביחד כשהמטפלת המזינה של ג'קי כועסת בחלום. פה מתקיים חידוש בחלום שעוד לא מתאפשר במציאות. האדרה - החלום מציג האדרה לבן זוגה של ג'קי. החלום מכיר בקיומו של טוב, המואדר ושאינו נשמר במציאות. זיקוק - החלום מזקק את הרגשות כעס והזנה, תוך שהוא מלביש אותם על אובייקטים אחרים ומותיר את ג'קי ניטרלית וצופה מן הצד בפליאה ובהפתעה. אייגן מתאר את הטיפול כמרחב בו ניתן למשוך את החבלה, שעוצרת את הצמיחה, אל תוך עבודת החלום ולאפשר למטופל לחלום את הבלתי-ניתן-לחלימה. ג'קי מצאה מי שתחלום את חלומה כמילותיו של גרוטשטיין.

הפרק הרביעי "האובייקט הבלתי-ניתן-לחלימה" חותם את חלקו הראשון של הספר ופורש בפנינו רבות ממחשבותיו של ביון. תמציתו בחוויה המתקבלת מתוך התלות שלנו במה שקורה לנו בתוך האדם האחר. אייגן מחדד את קיומו של דחף לחיפוש אובייקט מזין שיעבד את רגשותינו, אשר מושלך אל תוך האחר ומתאווה להיכנס אליו ולהיות חלק ממנו. אנו זקוקים למחשבותיו ורגשותיו של האחר לצורך הקיום הנפשי שלנו ומחפשים אחריו בכדי שיחלום אותנו. בהיעדר האחר שיסכים לקלוט את השלכותינו, תיפגע התפתחותה של האישיות, תתקבל עבודת-חלום חבולה וכפי שכותב אייגן "החיים ממשיכים בערוצים חנוקים" (עמ'112). ביון (6, עמ' 107) מציע את קיומו של אובייקט מעורר אימה אשר מפסיק את עבודת החלום, ואייגן מדמה זאת ל"קצר באספקת החמצן לאישיות" (עמ' 110). אייגן מדבר על עבודת החלום/הטיפול. בהקשר זה לכדו אותי מילותיו " המטופל צריך לעשות את דרכו אל תוך עבודת-החלום של המטפל, ולא זו בלבד שהמטפל צריך להרשות לכך לקרות, אלא שעליו לאפשר את זה או לנוע עם זה" (עמ' 112). "באיזו מידה האנליטיקאי חבול, מרוחק או נצמד מדי מכדי שתתרחש העבודה ההכרחית? האם נפשו של האנליטיקאי אכן זמינה לעבודה שיש לעשות?" (עמ' 119). מילים אלה מדגישות את ההיבט האינטרסובייקטיבי של הטיפול ומעניקות מקום לאחריותו של המטפל כלפי המטופל, במסגרת יכולותיו 'החבולות'.

עבודה בתוך החפירות
בהקדמה מיוחדת שכתב אייגן למהדורה העברית של ספרו, הוא פותח ואומר כי "אפשר היה לחשוב שספר בנושא חבלה רגשית בלתי-נמנעת יהיה פסימי... אמונה עמוקה יותר מהפסימיות שלנו מאפשרת ומחייבת לומר את האמת על אודות הוויותינו החבולות ולנגוע בהן, לפגוש אותן, לעבוד עמן" (עמ' 9). מילים אלה מקבלות משמעות וערך חדשים לאורך קריאת החלק השני של הספר המביא עימו תיאורים קליניים מורכבים וצבעוניים של "קשרים חבולים", קשרים בין מטופלים לאובייקטים הראשוניים בחייהם, קשרים בין מטופלים לבני זוגם, קשרים בין מטפל ומטופל ובין מטפל ומדריך, קשרים מזינים, קשרים פוצעים, קשרים בעלי מה שבחרתי לכנות "פסימיות אופטימית". חמשת הפרקים מלאים בחוויות של "עבודת החלום הצומחת בתוך קשרים חבולים ומבטאת את מאמצי הנפש לבטל את החבלה" (עמ' 247), ולרגעים גם בתיאורים עודפים ומבלבלים שקשה להחזיקם יחדיו. התייחסות לכל אחד מהתיאורים הקליניים על מצע זה תהיה לוקה בחסר, אך אני ממליצה מאוד על העיון בהם. אחד הטיפולים הנוגעים בעיני (היה קשה לבחור), מתואר בפרק החמישי "מצלמות". פאם המטופלת של מארג' מתעקשת לצלם את מארג', ללא רשותה, במפתיע בזמנים שונים של הטיפול. מארג' פונה להדרכה אצל אייגן, כשהיא מרגישה נתונה בתוך סיוט, חסרת אונים אל מול התנהגותה החודרנית של פאם, ובמיוחד היא מדווחת על חוויית חילול ופגיעה בה, לא רק כמטפלת אלא גם כאדם. מארג' מצאה עצמה לכודה בין 'חוקי הטיפול' - נאמנות למה 'צריך' הטיפול להיות, כיצד מצופה ממנה לנהוג כמודרכת וכמטפלת (שמירה על הגבולות), ובין מסירותה ואהבתה כלפי פאם, שהיתה זקוקה ממנה למשהו שטרם היה ידוע. לכאן נכנס עברה של מארג' כמטופלת 'טובה', כאשר הפנטזיה שמטופליה יהיו 'טובים' כמוה נשברת - פאם אינה מצייתת לכללי המשחק. אייגן מציע למארג' לשהות במקום המשוחרר מן הידיעה מה 'צריך', המפנה מקום להקשבה לחוויה בחדר. הוא מסביר כי "אין מפלט במצב שכזה מלבד העצמת המסע לגילוי עצמי" (עמ' 136), ובהמשך מוסיף כי "יש צורך להמציא מחדש.. את הפסיכואנליזה בהתאם לדרישותיו של מצב ספציפי" (עמ' 136). אייגן אומר למארג' שהוא בספק אם פאם היתה יכולה להישאר עם מטפלת שלא היתה יכולה לשאת את התקפותיה. הוא מציע לה לשוב ולגעת ביצירתיות שלה, להתאים עצמה למתרחש מתוך הקשבה לסיפור על פצעים ועל פוטנציאל לצמיחה, המועבר אליה בדרך תקשורת המאתגרת אותה. במובן זה נראה כי הן פאם והן אייגן מסייעים למארג' - פאם "בוחנת את אמונותיה העמוקות של מארג', מנערת אותה" (עמ' 142), ואילו אייגן מעניק את 'מצע האמונה', מעודד אותה לחבור למקום אינטרסובייקטיבי, לחקור את אמונתה ולהיות היא. פאם צילמה את מארג', משהו בתמונות היטיב עימה, "היתה זו דרך לאשש את עובדת ההזנה הנפשית" (עמ' 146). פכלר (7), מתייחס לכך באחרית הדבר ומציב את הנושא בסימן שאלה, תוך שטוען לחשיבותם של הגבולות הברורים בכדי לעצור התנהגות סדיסטית של המטופלת ולשמור על השתיים. איני בטוחה כי השאלה היא גבול כן או לא ובאיזה מצב, כמו האפשרות להכרה בצורך הסובייקטיבי של מארג' לחופש לבחון, לחקור ולגלות את המטפלת שבוחרת להיות עבור פאם. אייגן מסכם ומחדד כי "לעיתים המטפלת מקבלת בדיוק את המטופלת שהיא זקוקה לה על מנת לאפשר לה להגשים את עצמה, להפוך למטפלת שהיתה אמורה להיות" (עמ' 146).

הפרק האחרון בספר נקרא "צמרמורות" וכשמו הוא מביא עימו תיאור אוטוביוגרפי מצמרר של אייגן כאדם, כמטופל וכמטפל. קריאתו היתה עבורי 'קינוח עשיר בסיומה של ארוחת גורמה'. אייגן מתאר חוויות ינקותיות של שהייה בעריסה בחדר השינה של הוריו עד גיל חמש, בהן הרגיש "תינוק, עצור, דחוס, כלוא, חנוק" (עמ' 233), ואומר, "העריסה מילאה תפקיד בהפיכתי למורד לכל החיים. שום חופש לא הספיק לי. מזלי שאני חי, בהתחשב בדברים המשוגעים שעשיתי כדי להרגיש חופשי" (עמ' 233). אייגן מתאר כיצד פעפעו חוויות אלה אל תוך חייו, ועיצבו את דרכו. הוא דן באנליזה שלו כקשר חבול שנגע בפצעיו והיה באותה הנשימה כלי למילוי משאלותיו ולעבודת החלום, ועוסק גם בהצטלבות חשובה עבורו, בין הפסיכולוגי והרוחני ומסביר כיצד פגש בבודהיזם ככלי מגן, שומר וכדבריו כ"מערכת של טיהור נפשי" (עמ' 244). בסיום הפרק מתייחס אייגן למלאכת הטיפול ואומר "מטופל ומטפל מצויים תמיד על סף היפתחות זה לזה בדרכים חדשות...עכשיו מרגש יותר לתת לטיפול ללמד אותי מה הטיפול יכול להיות" (עמ' 243), ומעט קודם לכן כותב "יהא אשר יהא מה שאנו יודעים על אודות הטיפול, יש עוד יותר שאיננו יודעים, עוד יותר שטרם התחלנו לחיות" (עמ' 243). ניתן היה לטעום מתחושת החנק, שמלווה רבות את תיאוריו של אייגן במהלך הספר ולחוש את חווית החופש שמותירות אחריהן מילותיו בפרק הסיום. בהקדמת העורך המדעי לספרו של אייגן "תחושת מוות נפשי" כותב שלגי (8), כי מונח המפתח בפסיכואנליזה של אייגן הוא החופש. הוא מדבר בין היתר על "החופש לדעת, להבין, להשתחרר מכבליו המשעבדים של הלא-מודע... החופש להיות סובייקט המפעיל, רואה וחווה את עצמו.. בעל ביטחון המאפשר לנוע בעולם החיצוני.. הפנימי וביניהם.." (8, עמ' 9). שלגי מסביר כי הפסיכואנליזה של אייגן הינה פסיכואנליזה של התמסרות לפני הכל. הוא מביא את החיבור המושגי של התמסרות (surrender) וחופש, ומסביר כיצד החופש עבור אייגן טמון ב"התמסרות להשפעתם של החיים עצמם" (8, עמ' 10).
באחרית הדבר כאן לספר כותב פכלר (7), כי "במידה רבה, קולו של מייקל אייגן הוא בעיני קולו של דור המטפלים העכשווי. זהו דור של אנשי מקצוע, מנוסים ומתחילים כאחד, המחבקים את הניגודים וחוגגים את ריבוי האפשרויות" (עמ' 250). מילים אלה החזירו אותי להקדמתה הנוגעת של השילוני-אריאלי (9), שכתבה על כמיהתה להיות המטפלת שהיא, אשר משוטטת לעיתים למחוזות שאינם כבולים לחוקים נוקשים, של מה שאני מכנה 'ספר הקודש הטיפולי'. התרגשתי מתיאורה את החוויה במפגש שלה עם אייגן, שהחזיקה את ההרשאה להיות היא עצמה ולהילחם על מי שהיא. נפעמתי מהמשפט "אם הוא יכול להיות אייגן, אפשר אולי שגם אני יכולה להיות אני!" (עמ' 21), כשגלגולו הקודם של המשפט הוא במפגש של אייגן עם ויניקוט ב-1968, בו חש אייגן את המסר "אם אני יכול להיות ויניקוט, אתה יכול להיות אייגן" (10, עמ' 149). מחשבותיי קפצו אל מילותיו של ברמן (2014), "כדי שהמטופל ירגיש חופשי יותר למצוא את עצמו, חיוני שגם המטפל יחוש שזכותו לחפש את הקול האישי שלו עצמו, קול שאיננו צייתני או חקייני" (11, עמ' 200), ואני אעיז להוסיף, הזכות לחיפוש אחר קול חקרני, סקרני, מתמסר ובעל חופש פנימי לחלום את מטופלינו. מחשבות אלה חיברו אותי במעגליות למילים הראשונות של אייגן בספר - "לרגעים שבהם המעגל נפתח".

-1- אייגן משתמש רבות במטאפורת החנק לאורך הספר, אשר מתבהרת מאוד בקריאת הפרק האחרון האוטוביוגרפי שלו המתאר חוויה ראשיתית של חנק בהווייתו.

ספרות:

ברגשטיין, א. ואהרוני ח. 'על ה-סזורה ועוד סזורות'. בתוך: ביון, ו., ברגשטיין, א. ואהרוני ח. סזורה. תל-אביב: תולעת ספרים בע"מ, 2012.
סמינגטון ג'., וסמינגטון נ. 'ללא זיכרון או תשוקה'. מתוך: נילמן א. ( עורך). החשיבה הקלינית של וילפרד ביון. תל-אביב: תולעת ספרים בע"מ, 2000.
ברגשטיין, א. 'כאן, שם ואי-שם'. בתוך: ביון, ו., ברגשטיין, א. ואהרוני ח. (2012). סזורה. תל-אביב: תולעת ספרים בע"מ, 2012.
Eigen, M. Toxic Nourishment. London: Karnac, 1999.
Grotstein, J. Who is the Dreamer Who Dreams the Dream? A Study of Psychic Presences. Hillsdale, NJ: Analytic Press, 2000.
Bion, W. R. Cogitations (ed. By Francesca Bion). London: Karnac, 1992.
פכלר, ע. 'אחרית דבר'. מתוך: שטיינפלד , ח. ופכלר, ע. (עורכים). קשרים חבולים. ירושלים: כרמל, 2014.
שלגי, ב. 'הקדמת העורך המדעי'. מתוך: שלגי, ב. (עורך). תחושת מוות נפשי. תל-אביב: תולעת ספרים בע"מ, 2010.
השילוני-אריאלי, ס. 'זמן כדי לחיות בו-הקדמה'. מתוך: שטיינפלד , ח. ופכלר, ע. (עורכים). קשרים חבולים. ירושלים: כרמל, 2014.
מולינו, א. 'מייקל אייגן.' בתוך: שטיינפלד , ח. ופכלר, ע. (עורכים). באסוציאציה חופשית: מפגשים בפסיכואנליזה עם כריסטופר בולאס, ג'ויס מקדוגל, מייקל אייגן, אדם פיליפס ונינה קולטראט. ירושלים: כרמל, 2012.
ברמן, ע. מעלילות כת פולחן ה"וורבט". שיחות, כ"ח, 199-200, 2014.

איך לשרוד כפסיכותרפיסטית

נינה קולטארט
איך לשרוד כפסיכותרפיסטית

תרגום: עידית שורר. עורך מדעי: עמית פכלר. כרמל, 2018, 246 עמ'.

ד"ר נועה גור-אריה

(מרפאה לבריאות הנפש, קופ"ח כללית, רשל"צ).

"כשאני מביאה כמה דוגמאות מדרך ההתמודדות שלי, אין לי כוונה לרמוז שאלה הדרכים הנכונות היחידות, אלא רק לספק רעיונות... מי יודע, אולי ביום מן הימים, משפט או שניים מהספר הזה יצוצו לפתע בראשה של מטפלת-1- ברגע הקריטי" (עמ' 93). כך כותבת קולטארט בספרה 'איך לשרוד כפסיכותרפיסטית', בעודה מבטאת בעיני משאלת לב עמוקה, להפיכת מילותיה לאורך הספר לבעלות משמעות וערך רב עבור מטפלות. היא פונה אל המטפלת, בעיקר לזו הצעירה וחסרת הניסיון, בבקשה לשתפה בניסיונה האישי והמקצועי העשיר ובמלוא חופן המלצותיה לדרכי ההתמודדות השונות בחדר הטיפולים, אליהן נדרשת לדעתה המטפלת, בכדי לשרוד - "הישרדות מהנה" (עמ' 47). הישרדות הינה מילה קשה המהדהדת בקרב רובנו ככזו השזורה בתוך מגוון חוויות טראומטיות. קולטארט מכירה בכך, אך סבורה כי "מותר לשאול את רעיון ההישרדות גם כדי לבטא משהו קליל יותר - חוויה חיובית המורכבת מהרבה שמחה ויצירתיות. זאת המשמעות שאני מבקשת לתת למושג "הישרדות כפסיכותרפיסטית"...הנאה מניסיון חיים ששרדנו אחריו, והנאה מהעושר שהוא מעניק לחייו של השורד, אם בעבודה ואם במנוחה ואם פשוט בהיותנו אנו עצמנו" (עמ' 46).

קריאה עמוקה בדפי הספר מעניקה לקורא מפגש קרוב ואישי מאוד עם מחשבותיה העשירות, הפרדוקסליות, המאורגנות והמפוזרות, הקונקרטיות והסימבוליות, החכמות, אך גם המובנות מאליהן, המשעשעות והמדכאות עד כאב של נינה קולטארט. באופן אישי חשתי עצמי נחשפת לפנקס מחשבותיה של נינה קולטארט, ליומנה האישי, משוטטת ברחבי "הלא-מודע" שלה, פוגשת חלקי עצמי נוספים שלה, אליהם לא הייתי ערה בכתביה האחרים, ודרכם חלקי עצמי שלי, מתפזרת בתוכי לעבר אינסוף אסוציאציות ומאותגרת עד מאוד לאגדן לידי מחשבה אינטגרטיבית, כזו שתאפשר לי לבטא את מחשבותיי באופן קוהרנטי מספיק, ולהביאן לידי כתיבה, אשר תהיה גם צמודה דיה למקור. חשבתי כיצד חוברת ומשתלבת מלאכה זו בתוכי עם המושג המרכזי שטבעה קולטארט בספרה - "הישרדות מהנה".

ספרה של קולטארט מונה שמונה פרקים, שקצרה היריעה בכדי לתת מקום לכולם. נושאי הפרקים מופיעים בסדר הגיוני וכביכול מתבקש, וכך נראה גם כי משאלתה בתוכם היא לערוך סדר, להגדיר ולהפריד בין תקופת ההכשרה, ההסמכה והטיפול בפועל, בין טיפול לייעוץ ולהערכה, אשר לה הקדישה מקום ייחודי מאוד בעבודתה, בין סוגי הטיפולים השונים, חדר הטיפולים, על משמעויותיו השונות ורבדיו הקונקרטיים והסימבוליים, בין החיים המקצועיים ובין חיי הפנאי, ולהראות כיצד כל אלה משמעותיים לצורך הישרדותה המהנה של המטפלת. עם זאת, בניגוד לספרה "התינוק ומי האמבט", שראה אור ב-1996 (שלוש שנים לאחר כתיבתו של הספר הנוכחי ב-1993), ובו בלטו הסדר, הארגון והזרימה, כאן, הנושאים בהם עוסקת קולטארט מהולים כל כך האחד בשני וההפרדה ביניהם מרגישה לרגעים מלאכותית עד כדי בלתי אפשרית, ולכן אחד המאפיינים הבולטים בספר הינו האפשרות למצוא את "הכל בהכל", בכל פרק מחדש. במיוחד ניתן לראות בו את ערבוב האישי והמקצועי, את היסטוריית חייה המורכבת של קולטארט, אשר הביאה להתפתחות חשיבתה הייחודית ולמלאכת חייה כפסיכואנליטיקאית, כפסיכותרפיסטית, כמעריכה, כיועצת, כמורה וכאדם.

ארבעה פרקים של הישרדות מהנה
הפרק הראשון מכונה 'הישרדות מהנה', וכשמו, הוא עוסק במושג הישרדות המטפלת בטיפול כפי שמבינה אותו, תוך שמשרטטת את מהותו של המקצוע הטיפולי, את היותו ייעוד ודרך חיים וכיצד ככזה הוא מביא עמו תביעות ייחודיות מן המטפלת המתהווה. בפרק הבא, 'פסיכואנליזה לעומת פסיכותרפיה?', מנסה קולטארט לתת מענה לשאלת ההבדלים בין השתיים, תוך שמציינת כי סימן השאלה אשר הושאר בכותרת מלמד, כי עד כה אין בידיה "תשובה תמציתית ובהירה לשאלה" (עמ' 59). עם זאת, היא מפרטת מהם ההבדלים המהותיים בעיניה, הן עבור המטופל והן עבור המטפלת, תוך שיורדת לעומק ולפירוט רב מכפי שניתן לדמיין ולתאר, והיא אף משתפת באומץ לב ובאותנטיות מדוע פסיכותרפיה היתה מאז ומתמיד אהבתה הראשונה, ביחס לפסיכואנליזה. הפרק השלישי מכונה 'זוטות לכאורה', והוא נוגע בכל אותם חלקים קונקרטיים ומעשיים, אשר לרוב אינם זוכים לבמה נרחבת בשיח המקצועי, אך כדבריה "התוצאה נטו של התייחסות נכונה ל"זוטות" תורמת להישרדות הנינוחה של המטפלת, ולפיכך הזוטות הללו חשובות וראויות לשיח כלשהו" (עמ' 75). הפרק הרביעי ברצף, 'פרדוקסים', הנו פרק אנושי ויצירתי במיוחד, המביא את "היכולת לעמוד על הפרדוקסים הרבים הממלאים את חיינו כאמצעי הישרדות בפני עצמו" (עמ' 94). קולטארט, אשר הושפעה רבות מהגותו של דונלד ויניקוט, עוסקת ב"חיפוש הפרדוקסים והיכולת לחיות עימם כחיוניים לשלוות הנפש של המטפלת" (עמ' 94). פרדוקס מהותי במרכזו הינו הצורך העמוק של המטפלת באנליזה משל עצמה, כתשתית שעליה מוקם מבנה ההתמחות כולו, בליווי חוויה של מטפלות צעירות כי בשל עובדה זו הן מתחזות. קולטארט מרגיעה בדבריה, לפיהם כמטפלות מוסמכות אנו מציגות עצמנו למטופל כבעלות חוכמה וידע שיסייע לו, "אלא שאנחנו יודעות שאנחנו עדיין חרדות, עדיין מועדות לפחדים, לספקות ולדיכאון... בסופה של ההתמחות אנחנו נמצאות בשיא המודעות לחוסר הניסיון שלנו ולמיעוט הידע שבידנו... (עמ' 94). היא ממשיכה בפרדוקס לפיו "הכשרתן של פסיכותרפיסטיות נבנית מחולשותיהן, בעוד שכל יתר בעלי המקצועות החופשיים מסתמכים על חוזקותיהם" (עמ' 95), ומחדדת על רקע זה כי, "לאדם "נורמלי" אין סיכוי רב להתקבל להתמחות בפסיכותרפיה דינמית" (עמ' 95). קולטארט כותבת באופן מרגש ומזקקת בעיני את לב ליבו של דבר, באומרה כי, "גם אם אנחנו חרדות מאוד, גם אם חסרות לנו עובדות ואיננו יכולות לייעץ, אנחנו כן יודעות משהו על הקשבה, הן לנאמר והן למה שמעבר לנאמר. אנחנו יודעות להבחין... שלא תמיד התשובות שאדם מחפש בלא-מודע הן אלה שנשאלות במודע. אנחנו יודעות כיצד לשתוק כשהמילים שלנו עלולות להיות מיותרות. ואנחנו יודעות כיצד להודות,...שאיננו יודעות את התשובה אבל מאמינות שהדרך המיוחדת שאנחנו עושות איתו תסייע לו במסע שהוא עושה כדי להכיר את עצמו טוב יותר " (עמ' 96, הדגשות במקור). פרדוקס מיוחד לכד את עיני בסיומו של פרק זה, עם סיום תיאור המקרה של גברת מ' והתאבדותה, כאשר משתפת קולטארט: "אומנם לא התפלאתי כשהיא התאבדה בסופו של דבר, אבל הזדעזעתי עמוקות. האירוע נחת עלי כרעם ביום בהיר. התופעה היתה מוזרה; שמתי שוב לב לסוג הפיצולים המודעים והלא-מודעים, המתוכננים והחבויים, שעלינו לחיות איתם במקצוענו" (עמ' 115). חשבתי עד כמה הדהדו מחשבותיה אז את התאבדותה שלה בהמשך הדרך, זו אשר לא הפתיעה, נוכח ההיכרות עם האופן בו דיברה עצמה במשך השנים, ועם היסטוריית חייה אשר אילצה אותה להפוך לשורדת, אך עם זאת, זו אשר הפתיעה עד מאוד.

"צריך רק לשבת בשקט, להתרכז במטופל ולהתחיל לעבוד" (עמ' 143)
הפרקים החמישי והשישי, 'ההערכה ותענוגותיה' ו'אומנות ההערכה' , מוקדשים למלאכת ההערכה, הייעוץ וההפניה המתאימה של מטופל ספציפי למטפלים השונים, לה ייחדה קולטארט מקום משמעותי בעבודתה הטיפולית לאורך השנים, התמחתה בה והיתה לבולטת ולמובילה בתחום. פרקים אלה כתובים גם הם ביחס לחוט השני בספר, חשיבות 'ההישרדות המהנה' של המטפלת. קולטארט פותחת את הפרק החמישי באומרה כי "אחד מעמודי התווך במבנה ההישרדות היה תמיד התענוג הקבוע שאנחנו מפיקות מהעבודה עצמה. סקרנות היא דרישה מוקדמת מאישיותה של מטפלת, ועבודת הייעוץ מגרה ומזינה את הסקרנות הזאת באופן מספק במיוחד" (עמ' 116). קולטארט עוסקת במקור ההפניות שמקבלת לטיפול ולייעוץ, ובפנטזיות עמן מגיעים אליה המטופלים. קולטארט נוגעת באופן בו חשוב לדעתה לנהל את השיחה ואפילו מפרטת באלו רגעים תהיה תגובתה קרירה (ואני אוסיף, אנליטית), כלפי המטופל, נוכח אמירות כאלה ואחרות שלו. פרק זה מפולפל בהומור ובכנות רגשותיה אל מול אמירות של מטופלים כלפיה ומחשבותיה הנלוות לכך, כך למשל מביאה דוגמא של מטופל אשר העז לקרוא לה בשמה הפרטי במקום 'ד"ר קולטארט', ומציינת אגב חינוכה האנגלי, כי "לא ברור מאין צמח הרעיון שרצוי להישיר מבט לעיניו של אדם אחר לזמן ממושך, ושזה אות לכנות; לי זה נראה מטריד ולא טבעי" (עמ' 125). עוד מוקדש בפרק זה מקום בולט לחשיבותה של האינטואיציה ככלי בארגז הכלים של המטפלת בתהליך האבחון, ועליה אומרת כי "אין ספק שהיא כוללת דשן עשיר המורכב ממשקעים של ניסיון המתחזק מיום ליום בעבודה, גם בלי שניתן על כך את דעתנו. היא לא תפעל בלי תשומת לב מזוקקת, בלי סוג מסוים של התבוננות הכרוכה בצלילות ובעומק המחשבה... יכולתה של המטפלת לבטוח באינטואיציה שלה היא חיונית" (עמ' 130).

הפרק מסתיים במילותיה המרגשות לפיהן, "אנחנו עולות ויורדות ברובדי מודעות והולכות בעקבות האסוציאציות החופשיות שלנו וההעברה-הנגדית לכל הכיוונים שנובעים מהן. אנחנו בטוחות בעצמנו, אבל נשארות ערות לפרדוקס המתמיד, שתשומת לב רצופה בשילוב ראש נקי מזיכרון ומתשוקה משתלמים בסופו של דבר, ושהנה, פיתחנו טכניקה משלנו" (עמ' 134). הפרק השישי המחזיק בכותרתו את המילה 'אומנות' מכיל הנחיות ברורות של קולטארט לגבי תהליך ההערכה והיותו ייעוד בפני עצמו, בתוך הפרקטיקה הטיפולית. כך למשל, היא מסבירה למטפלות העתידות לעסוק בייעוץ והערכה כי מטרתו של כל כנס בפסיכותרפיה עבורן הנה להעשיר את מאגר המידע הפרטי שלה אודות מטפלים פוטנציאליים להפניות, ומציינת בפירוט כי מטרה זו "לא תושג אם היא (המטפלת) תסתפק בשיחה בטלה עם היושבות לצידה בכנס. לעומת זאת, אפשר לנצל ביעילות הפסקה בין דיונים או הפסקת קפה כדי להכיר כחמש-שש מטפלות, לגבש רושם כללי מוגדר על כל אחת מהן, ולברר אם הן מעוניינות בהפניות, באיזה סוג טיפול הן עוסקות ובאיזה סוג של פסיכופתולוגיה הן מעדיפות לטפל" (עמ' 137). בפרק זה היא מחדדת כי אבן הפינה בהערכה היא ההבנה האם לאדם שמולה ישנה היכולת להתבוננות עצמית. בחלקים הקונקרטיים, היא בודקת האם יש לאדם היכולת הכלכלית להיות באנליזה, ואת הזמן הדרוש לכך. לגבי המטפלת, מציינת קולטארט כמה זמן יש להקדיש להערכה, כיצד מקבלת את המטופל בלחיצת יד בחדר ההמתנה וכיצד יש ללוותו החוצה, מזכירה למטפלת שאל לה לרשום דבר בנוכחות המטופל, ומגדילה לעשות ולהזכיר לה לחייך אליו, תוך שצוחקת על המטפלים השומרים על ארשת פנים רצינית. באופן המביא עמו חלק עצמי חדש שלה (עבורי לפחות), מסבירה קולטארט למטופל מדוע היא מצויה "בעמדה טובה משלו לבחור לו מטפלת" (עמ' 149), ומוסיפה על כך "אם איננו יכולות להפעיל מידה מסוימת של סמכותיות הנובעת מהאמון בהשכלה ובניסיון שלנו, הרי שאנחנו משחקות באיזשהו משחק של דמוקרטיה מדומה" (עמ' 149). חשבתי עד כמה רלוונטיים שני פרקים אלו, כיום, בעידן שבו פוליטיקה, משאבים כלכליים ורפורמות בבריאות הנפש נוגסים ביכולתנו המקצועית להשקיע במיומנויות ההערכה וההפניה הנכונות עבור המטופל, עבור המטפל ועבור הצלחת הטיפול.

"בעולם אידיאלי, לכל הפסיכותרפיסטיות תהיה גינה" (עמ' 172)
הפרק השמיני והאחרון בספרה מכונה 'פנאי וחיים'. זהו פרק ארוך, חשוף ואישי עד מאוד, המאגד את חלקיו הקודמים של הספר, על רבדיו השונים. קולטארט פותחת בעובדת היות הפסיכותרפיה 'עבודה יושבנית' ומציבה במרכז את הצורך בתנועה הפיזית של המטפלת, באומרה כי, "מספיק לעדור ולדשן שני מטרים מרובעים של ערוגה אחרי שמונה שעות ישיבה בכיסא המטפלת כדי לפתח תחושה של חירות התנועה, של ערנות התפיסה ושל השרירים עצמם" (עמ' 172). זאת בעודה מזכירה לנו כיצד האנליטיקאיות מן הדור הקודם ישבו וסרגו בעת המפגשים. (אבוי חשבתי בליבי, ונזכרתי כיצד אמרתי לאנליטיקאית שלי במעבר אל הספה, כי עתה היא יכולה לשקוע בקריאת מאמרים). קולטארט מציעה למטפלת מגוון אפשרויות לעיסוק בכדי להניע, לבדר ולאוורר את נפשה מן הישיבה על הכורסא, ובהמשך לכך עוסקת רבות בנסיעותיה הרבות אל מחוץ לארצה. היא משתפת את הקורא בהיות עבודת הפסיכותרפיה ייעוד עבורה, בדרך בה הגיעה אל לימודי הפסיכואנליזה, ומשתפת בחלק אישי מאוד באומרה, "מרכיב מסוים של פסיכופתולוגיה, שמקורו בשבר מסוים בסיפור האישי שלי, תרם, לתחושת הייעוד ולעניין העמוק שלי בדפוסי החיים של בני אדם אחרים. בעיקר כי בהתחקות אחר הפסיכופתולוגיה שלהם, אוכל להביא לידי ביטוי את דחפי התיקון שלי עצמי" (עמ' 176). קולטארט ממשיכה לתאר נסיעות אל מחוץ לארץ, לצורך הרצאות מקצועיות שונות ומשתפת בכנות כיצד אלו "מספקות עירוי מצוין של הערכה עצמית" (עמ' 177), תוך שממליצה למטפלות לבחור נושא המעניין אותן, לכתוב עליו מאמר ולהבהיר ב"מקומות הנכונים" כי הן מוכנות להציגו, וזאת שוב, למען הישרדותן המהנה. מכאן עוברת שוב למקום אישי עד מאוד וממליצה לפסיכותרפיסטיות חשוכות הילדים (כמוה), להיות בקשר עם בני משפחה שיש להם ילדים, ואומרת, "אם איננו רוצות להיעשות צרות אופקים...ילדים יהיו לנו מורים טובים ויעשירו את חיינו ויעניקו לנו חוויה מרעננת שאין רבות כמותה" (עמ' 179). ביחס לכך, חשוב לה עד מאוד להבהיר במשך מספר עמודים, כיצד החיים בגפה הנם מקום של בחירה חופשית ושל חירות עבורה וכיצד היא נדרשת להגן על אורח החיים בו בחרה במהלך חייה. על עמדתה המתבדלת היא שומרת גם בעת השתייכותה לחברה הפסיכואנליטית ולכך בעיניה, ערך הישרדותי רב העומד בפני עצמו. קולטארט נוגעת בפרק זה בעוד נושאים מהותיים שקצרה היריעה מהרחבתם כאן, וביניהם, אמונת הפסיכותרפיסטית בעצמה, בפרקטיקה שלה, בכוונותיה, בניסיונה המקצועי ובהקבלה בין דת לפסיכואנליזה. לקראת סיום נוגעת קולטארט בהשוואה בין הבודהיזם לפסיכואנליזה, בדמיון העצום בין שתי התורות ובהיותו של בודהה "פסיכולוג חד-אבחנה" (עמ' 190). היא קוראת למטפלות לתשומת לב לטכניקה הטיפולית, תוך בחינה מתמדת שלה וכבוד כלפי המטופל וכלפי התהליך הטיפולי ומציעה את האמונה באורח החיים של המטפלת, כמקנה חירות והנאה, אשר יתרמו, איך לא, להישרדות המהנה.

הישרדות מהנה, או הישרדות מענה?
"אנחנו מבקשות לעצמנו, בתקווה מוצדקת, הישרדות מהנה" (עמ' 48) . ספרה של קולטארט פותח בפרק 'הישרדות מהנה' ובמושג ההישרדות, המהווה מוטיב חוזר ונשנה לכל אורך הקריאה. פרק זה כורך צמוד צמוד את האישי והמקצועי בחייה של קולטארט. היא עסוקה לאורכו בחייה המקצועיים של פסיכותרפיסטית במשרה מלאה ומציגה אותם כקשים במובן הרגשי והנפשי וככאלה, מצדיקים את השימוש שלה במושג 'הישרדות'. קולטארט מתארת את המבנה הקפדני והמורכב של ההתמחות בפסיכותרפיה, התובעת מן המטפלת משאבים רבים, נפשיים וכלכליים, ואת מושקעות המטפלת באנליזה משלה, ואת ההפרעה החמורה של בחירה במסלול מעין זה למערך המשפחתי של המטפלת ולחייה האישיים. לכך מתווספת העובדה כי "המתמחות המחוננות ביותר הן בשום פנים לא תמיד טיפוסים יציבים. התפיסה שאדם "נורמלי" לא יכול להיות מטפל מחונן היא כמעט בבחינת מוסכמה בעולמנו המשונה" (עמ' 53). דרכה של המטפלת ארוכה ומייגעת, שכן ההתפתחות של טכניקה מיומנת וגמישה לצד הגדלת הידע האינטלקטואלי וצמצום החרדה אורכים זמן רב, או כפי שאמרה לקולטארט האנליטיקאית שלה "טוב שההתמחות מאחורייך, עכשיו ייקח לך עוד עשר שנים להיהפך לאנליטיקאית" (עמ' 58). איזו מציאות מע(ה)נה חשבתי בליבי. הלכתי לחפש לי מעט מילים מנחמות. לא הייתי צריכה ללכת רחוק, במרחק עמוד אחד, מרגיעה קולטארט ומסבירה: "היכולת המשופרת לגלות עניין אמיתי בהתקדמות הרגשית המתרחשת בנפש האדם, עומדת למבחן והיא שיוצרת הישרדות מסוג חדש" (עמ' 57). מה(ע)נה?

לכבוד הוצאת המהדורה העברית של ספרה נכתבה הקדמה מיוחדת על ידי פכלר, אשר ביקש בכתיבתו הייחודית והעשירה, לסייע לקורא בהבנת התפתחות החשיבה הקלינית של קולטארט ובמיקום ההקשר ההולם להכשרתה ולפרישתה מן החברה הפסיכואנליטית הבריטית, וזאת על רקע מה שמכנה, "תיאור פרק אפל ומכריע בתולדות הפסיכואנליזה, הפרק שזכה לשם "דיוני המחלוקת" (עמ' 8). תיאור זה פורש בפני הקורא עולם שלם ובו המקצועי הנו 'הכי אישי', ואלו מובילים לאווירה עכורה, לדרמות ויריבויות קשות, ובעיקר בעיני, למלחמת הישרדות מענה. קריאה קפדנית בו מומלצת בחום רב. ברצוני להתייחס לסיומו, בחלק קטן ו'אישי-אישי', המתאר את הטלפון שקיבלה אווה רוזנפלד מאלזה הלמן: "תראי את חייבת לחזור מהפרישה. את חייבת לעשות אנליזה לבחורה הזאת. את האחת היחידה בשבילה". "הבחורה הזאת" התייתמה בגיל שלוש עשרה משני הוריה שנהרגו בתאונת רכבת בדרכם לבקר את בתם החולה שבכפר, אליו הוגלתה בימי הבליץ על לונדון. שמה היה נינה קולטארט" ( עמ' 31). חשבתי על ההישרדות שמלווה את קולטארט, על סיום חייה באובדנות, ששורשיה באובדנה הפרטי, ועל המהלך הטבעי כמעט, לפיו אישה שכזו תכתוב על הישרדות כדרך חיים. פרק מיוחד זה חובק הישרדות מקצועית אליה נדרשו העוסקים במלאכה בעת ההיא, בדיוני המחלוקת, והישרדות אישית שנכפתה על קולטארט מתחילת חייה, למן האסון שפקד אותה. אלו מהווים את הקרקע הפורייה להפיכת מושג ההישרדות לציר מרכזי בנפשה ובחשיבתה, ובחצי קריצה המאפיינת כל כך את כתיבתה של קולטארט, הרי, אם כבר הישרדות, אז שתהיה מהנה.

"אני נוהגת לקוד קידה קלה ולומר בוקר טוב" (עמ' 80): אלוהים נמצא בפרטים הקטנים
בדומה לסוג הכתיבה ב'פנקס הלא-מודע של קולטארט', ביקשתי גם אני לעצור לרגע, לפי סדר הופעת המחשבות ולא בהתאם לסדר הופעת הפרקים, ולשוב אל 'זוטות לכאורה'. פרק זה העסיק את מחשבותיי רבות, בהיותו עמוס בפרטי פרטים של ענייני היומיום בחיינו המקצועיים (אלה שלרוב אין אנו עוצרים לידם בדרכנו העמוסה דיה), ואשר קורא בעיני להשתהות. קולטארט אומרת, "אני מביאה את הרשימה הזאת כי במוקדם או במאוחר מטפלת נזקקת לתשובה לחלק מהשאלות" (עמ' 84), וזאת חשובה בעיניה עד מאוד עבור חוויית ההישרדות. ה'זוטות' שאינן זוטות כלל וכלל כוללות רשימת נושאים: "איך משיגים מטופלים?... לא נהיה מטפלים ללא מטופלים" (עמ' 76), האם להשתמש במילה 'פציינט' או במילה 'לקוח', ומדוע זה חשוב בעיניה? "אין הצדקה לשימוש במילה "לקוח".. כי מה שנרכש הוא ייחודי ואין שום דבר דומה לו ביחסי סחר-מכר אחרים. הדבר הזה הוא מסדר גודל אחר (עמ' 77, ההדגשות שלי), באלו מילים בדיוק יש לקבל את המטופל למפגש? (קולטארט כאמור, מקבלת אותו בקידה קטנה..), כיצד יש לעצב את הקליניקה, כיצד לחמם את החדר ונוגעת בחשיבות קיומן של ממחטות נייר ושמיכה על הספה. קולטארט עוסקת בסוגיית הלבוש, ואומרת כי, "על הקוראים להביא בחשבון שאני שייכת לדור שלא הסתגל לבגדים לא רשמיים... אני ברייה שמרנית. לא רק כי תמיד אני לובשת שמלה ונועלת נעליים טובות לעבודה... אם אני מרצה או הולכת להרצאה בשבת, יותר אנשים משני המינים מופיעים בג'ינס, במיזע ובנעלי ספורט (עמ' 82). היא מזכירה את נושא ניהול המטופלים, נוגעת בטכניקה של המטפלת, קופצת לדבר על חשיבות קיומם של שירותים וחדר המתנה בקליניקה ועוסקת בסוגיות של אופן קבלת המטפל לחדר, ליווי ולחיצת יד. היא מנחה כיצד לנהוג לגבי יציאת המטפלת לחופשה ומשתפת, "כחודש וחצי לפני החופשה אני תולה הודעה בחדר ההמתנה ומציינת את התאריכים המדויקים" (עמ' 85). משם עוברת לעסוק בפירוט רב ואף בטרחנות מסוימת, בנושא התשלום וקופצת אל האיסור לעשן בחדר הטיפולים. לקראת סיום, היא נוגעת באופן הפנייה של המטופל אליה ושלה אליו כמהותיים, ותוך כך משתפת בגילוי לב (המעורר בעיני התפעלות), כיצד פנייה אליה בשמה הפרטי מעוררת "אוירה קפואה" (עמ' 90) מצידה, אך כי בתוך תהליך טיפולי, שימוש בשמות פרטיים "מתקבל כחגיגה מיוחדת, אישית ופרטית של היחסים בינינו" (עמ' 91).

מדוע הזוטות הללו חשובות, מדוע כה העסיקו את מוחי הקודח? אולי כי הן אינן זוטות, אולי, כי השילוב שלהן עם זוטות אחרות הידועות אודות מהלכים שונים בחייה הופכים את דמותה למרתקת, בעלת סתירות, הפתעות, תמורות וחידתיות. אותה הגברת האנגלייה, שמדקדקת בקוד הלבוש הרצוי, אך בהרצאה שנותנת במכון הפסיכואנליטי במסצ'וסטס, עולה במהלך הדיון אל הפודיום כשלרגליה גרביונים בלבד, זו המדקדקת בחוקים, מתווה דרך וכללים, אך בועטת בהם ובחברה הפסיכואנליטית, זו הקוראת להישרדות בכדי לשמור על החיים, אך נוטלת אותם במו ידיה, ואיננה שורדת.

"החופש לומר fuck it " (עמ' 199): מחשבות אחרונות
ספר מיוחד זה מסתיים בפרק נוסף, שנכתב אף הוא על ידי פכלר לכבוד יציאת המהדורה העברית, אשר בתחושתי אוסף את הפרק הפותח שכתב, בעודו מביא קווים לדמותה של נינה קולטארט, תוך שמביט על מהלך חייה ועל התפתחות חשיבתה הקלינית, ותפיסת מקומה כאנליטיקאית מן הזרם העצמאי, לצד האנליטיקאים הנוספים מזרם זה שהתפתחו באותה העת. בפרק זה נוגע פכלר במלאכת מחשבת בפוליטיקה הסבוכה סביב דיוני המחלוקת, בדומיננטיות הטכניקות האורתודוקסיות שייצגו על ידי "משטרת הפסיכואנליזה", ומנעו פעמים רבות דיווחים כנים מצד מטפלים בדבר מעשיהם האמיתיים בקליניקה ומחוצה לה ואף לכדו אנליטיקאים רבים "בפוזה האנליטית" (עמ' 211) . לדבריו, קולטארט וחבריה לקבוצה העצמאית, הצליחו להיות לכודים פחות בפוזה זו ולכן זכו אכן לחירות מחשבתית ומעשית רבות יותר, עת ש"ניחנו בספונטניות, ביצירתיות ובזיק של שובבות" (עמ' 200) . ביחס לעצמאיים, קולטארט אשר הגדירה עצמה "אקסצנטרית בארץ האקסצנטריים" (עמ' 200), "אמרה fuck it לחינוכה כנוצרית אנגליקנית. בהמשך אמרה fuck it לחברה הפסיכואנליטיקאית הבריטית. בהמשך אמרה fuck it לעבודתה בקליניקה הפרטית" (עמ' 226). ביחס לפרישתה, הציע פכלר, כי "בפרפרזה על משאלתו של ויניקוט "עשה שאהיה חי בעת מותי!", פחדה אולי נינה שתגיע אל מותה במצב לא-חי (עמ' 226). אולי, כך חשבתי, פחדה קולטארט להגיע אל מותה מבלי ששרדה, ואולי הבחירה למות היתה צורת ההישרדות הפרטית שלה.

אשת מעשה וא(ע)ובדת חלום: מחשבות אחרונות בהחלט
קולטארט התאבדה ביוני 1997, כחצי שנה לאחר ראיון שנתנה לאנתוני מולינו עבור הספר "באסוציאציה חופשית", בו היא אומרת לו: "נדמה לי שהברכה הגדולה ביותר כמעט שהחיים מסוגלים להעניק לנו היא האפשרות לפסוע במודע אל תוך מותנו" (1, עמ' 233). ספרה הנוכחי, במהדורתו העברית מסתיים בהקדשה מאת פכלר, לחיה שטיינפלד ז"ל, אשר הגתה את סדרת הספרים "פגישות" והיתה לעורכת המדעית שלה, ביחד עם עמית פכלר. בהקדשה מרגשת ונוגעת זו, מספר פכלר כיצד ניסוחו של אדם פיליפס את מהותם של פסיכותרפיסטיים אנליטיים כ"אנשי מעשה ועובדי חלום" (עמ' 239), כבש את ליבה של חיה, וכיצד בחר פכלר להגדירה בדיוק כך, "אשת מעשה ועובדת חלום" (עמ' 239), וציין כי הוא מדמיין אותה אומרת לו ש'עובדת חלום' יכול להישמע גם כ'אובדת חלום'. פכלר, מתאר כיצד הוקסמה חיה ממחברים בעלי נטיות אובדניות, ובעיקר הוא מתאר, את משיכתה אל החיים, את פועלה ואת מחשבותיה העצמאיות ומעוררות ההשראה. ההקדשה נפתחת בהקדשה אחרת, של חיה לעמית, בספר אותו העניקה לו לפני כעשור, ובו היא מאחלת לו 'שיעז לעשות כל מה שבא לו ורק מה שבא לו'. באותו הרגע התבהר לי מקומה המדויק של פרק הקדשה שכזה מאת עמית לחיה, בסיומו של ספרה של נינה. (כאן הרגשתי, התבקש השימוש בשמות הפרטיים). חשבתי על השתיים הללו, אשר מחזיקות מן המשותף, בקריאה למחשבה עצמאית ולחירות ועד כמה כינויו של עמית את חיה "אשת מעשה ועובדת חלום", יש בו גם כדי לתאר את נינה קולטראט. זו, אשר בהמשך לקו מחשבתם של עמית וחיה, היתה אולי גם "א(ע)ובדת חלום".

הרהרתי לעת סיום, עד כמה היה גם בכתיבת הסקירה הנוכחית, דבר מן ההישרדות. תהיתי מדוע. חשבתי בתוכי כי במקום שבו המקצועי הוא כל כך אישי, מתרחשת נגיעה מסוג אחר. כזו המעוררת למחשבות רבות. חשבתי עד כמה יקר ערך פנקסה של קולטארט בדבר הישרדותה של המטפלת. מחשבותיי נדדו ליחידת האם-תינוק של ויניקוט, ממנו כאמור שאבה קולטארט השראה רבה, ותהיתי, היכן מצוי הפנקס הקומפלמנטרי, אודות ההוראות לאופן הישרדותה של המטופלת? מדוע לא השאירה אחריה גם יומן המסביר מה עליך לעשות כמטופלת בכדי לשרוד את המסע הטיפולי האישי, אליו נדרשת המטפלת. ובהמשך לכך, תהיתי מדוע, המטופל בכריכת ספרה של קולטארט בגרסתו האנגלית נראה כשהוא שוכב מתחת לספה? מדוע לא העלתה אותו? האם לא העלתה את עצמה? ומדוע לא התוותה עבורו את הדרך לשוב אל הספה.... אולי אם היתה יודעת כיצד, או אולי אם היתה בחיים, כפי שפכלר מציע, היינו יודעים יותר. אסיים בנשימה עמוקה, במחשבותיו של פכלר לפיהן, "בסופו של דבר, נינה קולטארט הרגישה כנראה מאוד מאוד לבד. ועם זאת, הקריאה בכתביה - יש בכוחה להפיג במעט את בדידותם של המטפלים למרחקים ארוכים (עמ' 229).

-1- קולטארט פונה בספר זה למטפלים ומטפלות כאחד, אך בתרגום ספרה למהדורה העברית, תורגמה המילה psychotherapist לכל אורך הספר למילה "מטפלת". בהתאם לרוחה הפמיניסטית והנון-קונפורמיסטית של נינה קולטארט, החלטתי גם אני לדבוק בתרגום המהדורה העברית ולהשתמש לאורך סקירה זו במילה "מטפלת".

ספרות:
1. מולינו, א. (1997). ' נינה קולטארט.' בתוך: באסוציאציה חופשית: מפגשים בפסיכואנליזה עם כריסטופר בולאס, ג'ויס מקדוגל, מייקל אייגן, אדם פיליפס ונינה קולטראט. ירושלים: כרמל, 2012.

תקציר עבודת הדוקטורט

הקשר בין מאפיינים אישיותיים ומקצועיים של מטפלים לבין יצירת הברית הטיפולית ורגשות המטפל כלפי "המטופל הקשה"

ד"ר נועה גור-אריה, MSW, PhD
המחקר נערך בהנחיית פרופ' ריקי פינצ'י דותן

מחקר זה נערך בישראל בין השנים 2013-2014, וכלל 298 מטפלים אשר מטפלים במסגרות טיפוליות שונות. המחקר נשען על המסגרת התיאורטית של הגישות האינטר-סובייקטיביות לטיפול, המכירות באישיות המטפל כמשפיעה הן על הברית הטיפולית והן על טבע תהליכי ההעברה (Aron, 1996), וביקש לבחון את המפגש בין המטפל למטופל "הקשה", התובע מהמטפל איכויות ומאפיינים ייחודיים לצורך קיום טיפול, בו חשיבות רבה לברית הטיפולית וכן, תרומה משמעותית להבנת הרגשות המתעוררים אצל המטפל, אשר יסייעו בביסוס ברית זו ויאפשרו את קיום הטיפול.

משתני האישיות של המטפלים שנבחנו הינם קווי אישיות נרקיסיסטים, ורמת הדיפרנציאציה של העצמי. כמשתנים מקצועיים נבחרו ערך עצמי מקצועי, מאפייני ה-caregiving של המטפל ומספר שנות הניסיון המקצועי שלו. כמשתנים ממתנים נבחרו ההערכה הקוגניטיבית של תפיסת הקשר הטיפולי כאיום או אתגר ותפיסת המטופל כ"קשה". בנוסף, נבחרו משתנים מערכתיים: המסגרת הטיפולית, עומס הטיפולים, קיומה של תמיכת עמיתים והדרכה, מתוך הנחה כי כל אלו יחדיו עשויים לחבור בתרומתם לברית הטיפולית והרגשות שהטיפול והמטופל מעוררים.

ממצאי המחקר העלו כי מערך מיטיב של משתנים אישיותיים, (דרגה נמוכה של קווי אישיות נרקיסיסטיים או דיפרנציאציה גבוהה של העצמי), מקצועיים, (caregiving בטוח וערך עצמי מקצועי גבוה) ומערכתיים, (למשל קבלת הדרכה קלינית) של המטפל תורם לתהליכי ביסוס הברית הטיפולית ולתהליכי ההעברה הנגדית. ממצאים אלה יוצגו בהרחבה, וכן תינתן התייחסות להשלכות היישומיות של ממצאי המחקר על השדה הקליני.

ממצאי המחקר מעניקים תוקף והכרה לחלקו של המטפל בדיאדה הטיפולית, תוך בחינת מרכיבים רגישים בעולמו האישיותי והמקצועי של המטפל, הפוגש במטופלים המאתגרים את יצירת הברית הטיפולית ומעוררים רגשות העברה נגדית עזים ואמביוולנטיים בקרבו.

פרסומים מקצועיים

ביקורת ספרות

ענת גור

גוף זר: הפרעות אכילה, פגיעות מיניות בילדות וטיפול מותאם

אירית בן עטר כהן הגוף בפסיכואנליזה: קריאה ביקורתית בכתבים פסיכואנליטיים

נינה קולטארט התינוק ומי האמבט

מייקל אייגן קשרים חבולים

נינה קולטארט איך לשרוד כפסיכותרפיסטית

תקציר עבודת הדוקטורט

הקשר בין מאפיינים אישיותיים ומקצועיים של מטפלים לבין יצירת הברית הטיפולית ורגשות המטפל כלפי "המטופל הקשה"

אירית בן עטר כהן
הגוף בפסיכואנליזה: קריאה ביקורתית בכתבים פסיכואנליטיים

נינה קולטארט
התינוק ומי האמבט

מייקל אייגן
קשרים חבולים

נינה קולטארט
איך לשרוד כפסיכותרפיסטית